אחרי החגים: תני לעצמך טפיחה על השכם!
החופשים טומנים בחובם פוטנציאל עצום של התקרבות והתאחדות משפחתית ויחד עם זאת מביאים איתם התמודדויות שונות ומשונות שהאדם הפשוט, הרגיל לחיי שיגרה, אינו מתורגל דיו בהתמודדות איתן
רגע אחרי שנושמים לרווחה, לאחר שתם לו התיזוז הבלתי פוסק בין עמידה במטבח תוך ניסיון למלא את מאגרי היצירתיות, בשלהי הכנת עוד תבשיל חדש ומקורי שעוד לא הכנו בחמש וריאציות שונות לפחות, בין שבת–חג, שבת-חג, הגשה, פינוי, ניקוי, סידור, שטיפה ובשלב האחרון לקראת החזרה לשיגרה - פיזור הילדים במסגרות, נשב רגע ישיבה כשל מנוחת הלוחם, על כורסאת הבית או הכסא המשרדי שבעבודה וניקח אוויר מלוא ריאות ונאמר לעצמנו – עשינו זאת! ממש כך.
חשוב ונכון שניתן לעצמנו טפיחה על השכם, על הטוב והמוטב שהשגנו בחופש הגדול והמתמשך שהחל עם חופשת הקיץ ונמשך ונמשך ועוד קצת נמשך, עם החגים שהקדימו השנה לכמעט גשר של חופשה ארוכה, ארוכה עד מאוד של יציאה מכל שיגרה ושפיות אפשרית.
יש שישאלו את עצמם – איזו טפיחה מגיעה לי? הרי כל הזמן רק התלוננתי, צעקתי וצרחתי, יצאתי מכלל שליטה על בסיס יומיומי וכמעט, אבל ממש כמעט, השתגעתי מרוב העומס והלחץ וקרקור הילדים סביב המקרר שנפתח ונסגר ובעצם סביב מה לא... מה, ככה מתמודדים עם חופשות וחגים שאמורים להיות משמחים?
אז התשובה היא כן! בהחלט כן! שהרי החופשים טומנים בחובם פוטנציאל עצום של התקרבות והתאחדות משפחתית ויחד עם זאת מביאים איתם התמודדויות שונות ומשונות שהאדם הפשוט, הרגיל לחיי שיגרה, אינו מתורגל דיו בהתמודדות איתן. מה שיוצא הוא שישנו ניסיון חוזר ונשנה לאיפוק, לשליטה, להכלה ויחד עם הניסיון היפיפה הזה, מגיעה גם המציאות שעולה על כל דימיון והיא – אנחנו לא מושלמים! ולמי שעוד היה ספק בעניין, אז גם לעולם לא ניהיה! וקושי כמו כל קושי מביא איתו רגעי עליה כמו גם רגעי ירידה ומשבר.
אם מצאתם עצמכם צועקים ומשתוללים מפעם לפעם דעו לכם שהדבר היחיד שניתן לומר עליכם הוא שאתם אנושיים. אם מצאתם את עצמכם שואלים – נו מתי, מתי כבר יגיע הרגע המיוחל בו יחזרו כולם למסגרות?! אין הדבר אומר שאתם הורים או בני זוג גרועים אלא אנשים רגילים לחלוטין. וכדרך אגב – למי שחשב בבוקרו של יום ראשון, רגע לאחר שסיים לפזר את פמלייתו הצוהלת, לברך את ברכת "שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה", בשם ובמלכות, כדאי להימנע משום ספק ברכה לבטלה, ועל כן יברך ללא שם ומלכות (אל תצחקו, זאת שאלה שנשאלתי).
על כל פנים, אם מצאתם עצמכם מתלוננים לאורך החודשים האחרונים עד בלי די, חשוב שתדעו שכך עשה הרוב האנושי המוחלט, רק שלפעם הבאה חשוב שתעשו זאת בשמחה! ייסורי המצפון שייכים לגויים ושם מקורם ואחריתם ורצוי ששם יישאר מקומם. היהדות מלמדת אותנו כלל חשוב ביותר והוא ש"מודה ועוזב ירוחם". לא משנה עד כמה יצאתם מאיפוס, הצער שהצטערתם בעקבות כך מספיק בכדי לקיים את מצוות החרטה (אבל תשחררו כבר! אין שום עניין להתבוסס בעבר שכן זוהי עצת היצר הרע בלבד), התלונות הרבות שהתלוננתם הינן למעשה הוידוי בפה (עכשיו תגידו תודה על ששרדתם) וכעת, כשהניסיון חלף לו עד הפעם הבאה, קבלו על עצמכם לעתיד, להשתדל שוב לעבוד על המידות ולנסות לקיים את מצוות "ושמחת בחגך ובחופשת בניך" עם קצת יותר חיוך או לפחות עם קצת פחות חריקת שיניים, ובזאת קיימתם למהדרין מן המהדרין את מצוות העשה מדאורייתא של התשובה, מה שהופך אתכם כעת לצדיקים גמורים וכפי שלימדונו חז"ל "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד!
אז הרפו את השרירים, בעיקר את אלה של הלסת, נשמו בכל יום מספר נשימות עמוקות שימלאו את חלל הבטן והריאות וזיכרו שאם לא הייתם נשואים, הייתם מתלוננים על כך שאין לכם עם מי להעביר את החגים, ואם הייתם נשואים אך ללא ילדים, הייתם מתלוננים שאין לכם מי שימלא את החלל הריק בצחוק ילדים, ואם אתם נשואים פלוס ילדים, אתם וודאי מתלוננים שכולם מוציאים אתכם מדעתכם והמסקנה היא שלא משנה באיזה מצב תיהיו, כל עוד אתם נמצאים בעולם הזה, אתם תמשיכו להתלונן ולעבוד על האמונה שכל אשר לכם זוהי המציאות הטובה ביותר עבורכם ועבור תיקון מידותיכם. אז שתיהיה לכולנו חזרה נעימה ובעיקר.... שיגרתית.
שנה טובה ומתוקה!