באחד מימות הקיץ יצאנו אני וגיסתי, עם פמליותינו הצוהלות, ליריד פעילות לילדים באזורנו.

בהגיענו, הבהרנו כללי בטיחות לגדולים, שהתפזרו אחת ושתיים, ובן רגע מצאתי עצמי בתמרון יבשתי, בין בתי בת השלוש, לביתי בת השנה ותשעה חודשים. נעמדתי בין המתקנים, כשראשי בתנועת "וישר" אוטומטית.

לפתע נעלמה הקטנה. נוהל חירום הופעל בנחת ובלי לחץ (לנוכח הגידור ההרמטי והשומר הניצב בפתח המתחם), ומספר מכרות נרתמו לחיפושים. על בת השלוש הפקדתי שומרת. כעבור זמן קצר הותרה האבדה המחויכת.

בעודי ניגשת להודיע לגיסתי שתמו החיפושים, אני שומעת בכריזת האתר את המילים הבאות: "אמא של הילדה הקטנה עם שמלת הטורקיז עליה לימונים צהובים, מתבקשת להגיע תיכף ומיד למשרדים, הילדה נמצאת פה עצובה ובוכה מאוד, אנא בואו להציל אותה... אמא של הילדה הקטנה....".

חייכתי לגיסתי במבוכה, הפקדתי בידיה הפעם את הקטנה, והודעתי: "אני הולכת להציל את הילדה עם שמלת הטורקיז והלימונים הצהובים".

נכנסתי למתחם המשרדים וניתבתי דרכי אל היעד המבוקש, לפי צלילי הניגון ההיסטרי של בתי המתוקה, שבראותה אותי הגביהה טונים לאות מחאה על אובדנה. ההמון שמסביבה הביט בי בפליאה לא מוסתרת, ורק פניהם דובבות ללא אומר: "זאת את? הרבנית המייעצת?! את האמא של הילדה האומללה שנזנחה בחוסר אחריות משווע שכזה?".

כלאתי בתוכי צחוק נבוך שכמעט ופרץ לנוכח מראה ההלם של הנוכחים, חייכתי בנחמדות ואמרתי "ישר כוח" לכל המודאגים, ויצאתי נטולת פאסון, עם פעוטה צווחת ואגו פצוע, בחזרה אל מלאכת התמרון בין השתיים.

המסקנות אליהן הגעתי בעקבות האירוע הינן כדלקמן:

1. זהו רק דמיוננו הפורה שמספר לנו שישנם אנשים מושלמים שאצלם הכל ורוד וזורם תדיר.

2. יש להיזהר בלשוננו ולתת דעתנו לדיבורנו, שכן "מוות וחיים ביד הלשון" (להציל את הילדה?!).

3. אם נתקלנו בילד אבוד/צורח בקולי קולות, אל לנו להתיימר לחשוב שדאגתנו לו, גדולה מזו של הוריו. אין בעולם מי שדואג לילד יותר מהוריו הלא מושלמים... (תודו שזהו חידוש ענק!).

4. ההורות הינה אתגר המחייב אותנו לחזק את ביטחוננו בעצמנו ובהשגחת ה'.

5. כולנו אנושיים! ומשכך, חשוב שניתן לעצמנו לגיטימציה להיות לא מושלמים, בחיים בכלל ובגידול ילדינו בפרט.

6. עלינו לבקש מהקב"ה, השותף השלישי בילדינו, שימנה מלאכים גדולים, איתנים וזריזים לשמירתם והגנתם.

7. האגו... אוי, האגו... הוא שמנהל אותנו ומביא עלינו את כאב ייסורי המצפון, ההלקאה העצמית, ומערבולות ה"לא נעים" ו"מה יגידו", וממילא מפיל אותנו לעצבות, ובעצם לכל נגעי הנפש.

בפרשתנו נכתב: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה ובטוב לבב"! והמסר הינו שכל מאורעות חיינו מתרחשים ברצונו יתברך, ותכלית עבודתנו הינה להשפיל הגאווה, היא שורש כל המידות הרעות, לקבל הכל באהבה, ובכך לזכות לשמחה אמיתית בעבודת התיקון שלנו בזה העולם. שנזכה! 

למאמר מתוך אתר הידברות לחצו כאן