הנה עומדים אנו רגעים לפני יום הדין הגדול והנורא, מחכים, מצפים ומייחלים להיכתב לחיים טובים ולשלום. מצווה מוטלת עלינו לבקש את סליחת קרובינו ומכרינו פן נגיע לדין בהקפדתנו ובקשיות עורפנו. לא קלה היא הסליחה, לא קלה היא המחילה אך יחד עם זאת, בלעדיה פשוט אי אפשר לחיות ולהתקיים.

כאשר האדם כועס ומקפיד על אדם אחר, אזי מצוי הוא במלחמה בלתי פוסקת עם עצמו שכן בכל רגע בו ייזכר הוא בעוול שחש כי נעשה לו, יצית זכרון זה שוב ושוב את האש המכלה בו כל חלקה טובה, אש שורפת המותירה אותו להתבוסס בצערו ובכאבו. לעיתים נדמה לנו שאנשים סביבנו כמו מנסים לפגוע בנו במכוון אך לו רק היינו מבינים שכל הקורה סביבנו הוא אך ורק מראה אל תוך נפשנו פנימה, אזי היינו מבינים כי כל המתרחש והנאמר סביבנו משמש עבודה לתיקון נשמתנו. כאשר אדם כועס הכעס שולט בו ואין הוא מצוי בהתבוננות פנימית ובבדיקה – מדוע הדבר כה משפיע על הרגשתי ושלוותי? מה הוא אותו צורך לו אני זקוק ואשר מפעיל אצלי כעת את כל מנגנוני ההגנה המביאים אותי לצאת מגדרי?

לו רק יתבונן האדם פנימה יגלה כי לו רק ילמד לסלוח לעצמו על נפילותיו ועל טעויותיו, ידע הוא לסלוח גם לאנשים אשר סביבו, אומנם היצר הרע מדמה בנפשנו כאילו טובים יותר ניהיה אם רק נכה עצמנו על חטאינו ונחטט בנפילותינו שוב ושוב, מה שמפילנו אל עצבות וייאוש ח"ו.

כשבאים אנו לעשות עבודת סליחה רגע לפני שנעמוד בין כל באי עולם ונמסור דין וחשבון, תוך שישקלו כל מעשינו על כף המאזניים, אזי כדאי ונכון כי נסכים לקבל עצמנו ולמחול לעצמנו על שאיננו מושלמים, ועל כי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" ואם נכון הדבר בצדיקים, מה נאמר אנו פשוטי ודלי העם?

כאשר איננו מוכנים למחול ולסלוח לעצמנו על חטאינו מלמד הדבר כי הגאווה שולטת בנו שכן שפל הרוח יודע שאינו יודע דבר, מבין שבריה קטנה שפלה ואפלה הוא, ועל כן אך טבעי הדבר כי יחטא. בגמרא מתואר סיפור על החכם היהודי המתהלך עם חכם גוי כאשר משוחחים השניים על דברי פילוסופיה ומציאות הבורא.

באמצע הדרך נופל היהודי נפילה הגונה. זב דם קם הוא, מנקה את בגדיו ואת דמו וממשיך לצעוד לצד הגוי המגחך. "היכן הוא אלוקיך אם כך הינך נופל?" מתריס הגוי. לא מתבלבל היהודי ומשיב "היודע אתה מה ההבדל בין עם ישראל לבין שאר הגויים? ההבדל הוא שאתם רואים בנפילה ואותה מחשיבים בעוד אך טבעי שאדם יפול בחייו אינספור פעמים ואומנם היהודי רואה את האלוקים בקומו, והעובדה היא שיש בו עוד כח להמשיך ולצעוד על אף נפילותיו, לאורך אלפי שנות דור".

לדעת להתחרט

אך טבעי כי ניפול ונחטא, אך העבודה האמיתית היא להבין שכל מטרת הנפילה היא הקימה, היא שנמשיך לצעוד מבלי להתייאש, מבלי ליפול ברוחנו ובנשמתנו. לו נבין באמת שכבריות בשר ודם טועים אנו לרוב, נוכל לכתחילה למחול ולסלוח לעצמנו על שאיננו מושלמים ולעולם לא ניהיה ואם נכון הדבר לגבי עצמנו, וודאי וודאי שנכון אף לגבי כל סובבינו. כל שעלינו לעשות אם כן, הוא לתקן את דרכינו ולקום חזרה לדרך מסורת אבותינו.

הסליחה הינה המתנה הגדולה ביותר שיכול יהודי לתת לעצמו ובפרט בימים קדושים אלה, שכן "מודה ועוזב ירוחם", קרי, נוכל להתקדם ולצמוח רק כשנגיע למקום ה"מודה" כי רק אז נוכל להשתחרר מההקפדות ומהכעס, ואז מאליו יגיע השלב הבא והוא "ירוחם", שלב הרווחה, ההקלה, עטוף ברחמים בגאולה פנימית, נשמתית.

חשוב כי נזכור שבאנו לעולם הזה בכדי לעשות עבודה, להתייגע בתיקון עצמנו ובתיקונו של עולם ואוי לנו כי נחטא וניוותר בקלוננו ובעוונותינו ובקטנות מוחנו. שערי שמיים פתוחים לפנינו בימים וברגעים אלה ממש ומצפים לקולנו ולמילות "הריני מוחל וסולח לכל מי שהכעיס והקניט אותי או שחטא כנגדי בין בגופי בין בממוני....." בוקעות מקירות ליבנו. ואת סליחתנו כדאי ונכון שנכוון בראש ובראשנו לבן זוגנו, שכן לו יבוא השלום למעוננו, כידוע תשרה השכינה בינינו לבין בוראנו.

עוד רגע יכתב ויחתם גזר דיננו, ולנו לא נותר אלא לבקש סליחה ומחילה על טעויותינו וחטאינו אך קודם שנשים את הדברים על לשוננו החוצה, עלינו לעשות זאת אל מול נשמתנו פנימה תוך שאנו מוחלים ומקבלים את קטנותנו, שכן על פני העולם כולו אין גודלנו מאום, אף לא כגרגיר חול, ואם כן על מה יגבה ליבנו. וכאשר נזכור שחיינו כצל חולף, נביט ונחפש כיצד נוכל לנצלם על הצד הטוב ביותר, תוך שאנו מבינים שכל מי שסביבנו, נמצא שם במיוחד בעבורנו, כמראה הבאה לשקף לנו את פנימיות תיקוננו ועבודתנו בזה העולם, תוך זמן שעוד רגע יחלוף ואיננו.

הריני מייחלת ומאחלת לעם קדושים שנזכה למחול ולסלוח לעצמנו ולקרובינו בלב שלם ולהיכתב בספר החיים והצדיקים, נראה בשוב השם ציון ונקבל פני משיח בן דוד במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון!!!

למאמר מתוך אתר כיכר השבת לחצו כאן