שלום לרבנית, יש לי עניין שמעיק עליי מאוד. אני אמא לילדים קטנים וצפופים, והגידול שלהם לא קל לי בכלל. הבעיה שלי היא שיש בליבי כעס גדול מאד על אמא שלי, משום שלפעמים אני מבקשת ממנה לבוא לעזור לי, והיא לא תמיד מוצאת לזה זמן, ולא תמיד רואה לנכון לבוא. אם היא, בתור אמא שלי, לא נרתמת לעזור לי, אז ממי אני אמורה לצפות לעזרה? איך אפשר לגרום לה לראות כמה חשובה לי העזרה שלה? ואיך אני יכולה לנקות את הכעס שלי עליה?

* * *

שלום לך, אישה אהובה. אין ספק שלגדל ילדים צפופים בזה אחר זה – זה באמת אתגר ומשימה מורכבת שדורשת המון כוחות, עבודת המידות ותפילות עד בלי די.

ולשאלתך, עלינו לזכור שהורינו גידלו את ילדיהם במשך עשרות שנים, וכמובן, טיפלו דאגו ומסרו נפשם יומם ולילה. טבע האדם הוא שיגדל את ילדיו הקטנים בגילאי הפריון, כלומר עשרים עד ארבעים לערך. לאחר מכן מגיע שלב בחייו בו הוא זקוק למרחב ולמנוחת הגוף והנפש. לכן, עם כל הרצון והצורך שלנו לעזרה מצד הורינו, עלינו להפנים שגם הם בני אדם, ושגם להם יש החיים והעיסוקים שלהם, שלא קשורים אלינו. לרוב, מה שאנו מצפים או מבקשים מהם, פשוט לא מותאם לגילם.

כל אדם צריך לדעת את הכוחות והמגבלות שלו, ואני שמחה לדעת שאמך יודעת להגיד – עד כאן! כשהרצון לגמול חסד בא על חשבון עצמנו ובריאותנו, הוא כבר אינו חסד. אדם שלא יודע להציב גבולות ברורים, נמצא בבעיה גדולה מאוד, כי הוא כל הזמן נתון במלחמה פנימית עקב נתינה מעבר לגבולות היכולת, עד כדי וויתור עצמי. כאמור, אף אדם לא אמור לוותר על עצמו.

ושלא תביני אותי לא נכון, אני בהחלט מבינה את הצורך שלך בעזרה, אך חשוב שתקבלי אותה ממקומות אחרים. אמך פשוט בשלב אחר בחייה.

הקב"ה הטביע בתורה הקדושה את הכלל: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך", אולם בדורנו התהפכו היוצרות וכמו נוצר כלל חדש: "כבד את בנך ואת בתך, למען לא יקצרון ימיך".

התורה מצווה אותנו לשרת ולדאוג להורינו, כשבדורנו הדבר התהפך, ואנחנו מצפים שהם ימשיכו לשרת, לטפל ולטפח אותנו ואת ילדינו. המצב הזה יוצר בלבול גדול בתאים המשפחתיים, ואנדרלמוסיה גדולה מאד בחינוך הילדים.

זוהי טעות גדולה לחשוב שההורים שלנו צריכים לעמוד לרשותנו ולצדנו יומם ולילה, גם משבגרנו, התחתנו, והקמנו את ביתנו. ובכלל, מי אמר שהם עוד חייבים לנו משהו? מי קבע שהם אמורים לתת מעבר לכוחותיהם, רק משום שזה מה שמבקשים או דורשים מהם ילדיהם? לרוב, אנו סוחטים אותם רגשית ו"מנגנים" להם על המצפון, וזה פשוט אסור!

עלינו להבין שלסבא או סבתא ממוצעים יש שלושה עד ארבעה ילדים, ולכל ילד ישנם הילדים שלו. הם לא אמורים לקפץ מבית לבית ולהיות זמינים לכל עניין ובקשה. יתרה מכך, הרבה פעמים מספרות לי נשים שהן מנסות לעזור לכל דורש, בעיקר כשמדובר בילדיהן, עד שהן מגיעות לקריסה טוטאלית. הבעיה שלהן היא שהן פשוט לא יודעות לומר "לא... אני לא יכולה עכשיו". הן בעצם מוותרות על כל המהות שלהן כבן אדם בפני עצמו, כדי להושיט יד לכל מי שסביבן. מצב שכזה הינו בעייתי ביותר.
בעיני אמך היא מודל לדוגמה, ויש לך הרבה מה ללמוד ממנה, בעבור עצמך ובעבור חינוך ילדיך. אני חושבת שעליך להיות גאה בה על כך שהיא יודעת לעמוד על הדברים שנכונים לה, על שהיא לא מוכנה להילחץ רק כי מלחיצים אותה, ועל שהיא לא עושה דברים רק כי זה נכון למישהו אחר.

ילד שבגר אמור לדאוג להוריו, להזמינם אליו, להכין ולטרוח בעבורם, ולא הפוך. זהו טבע העולם. ודווקא כאשר התהפכו היוצרות עלינו להתעורר ולהחזיר עטרה ליושנה. ועם כל הקושי שבדבר, עלינו לשחרר את הורינו.

ואני בהחלט מבינה אותך, כי גם אני מגדלת ילדים צפופים, ובכל אופן שמחה לומר שגם אימי יודעת להגיד – "עד כאן! עכשיו אני לא פנויה". ואני מכבדת ומעריכה אותה מאד על כך. סבורני שאין דבר נכון יותר לבריאות גופה ונפשה, וגם אני אשמח להציב אותם הגבולות כשיגיע השלב הזה בחיי.

אז יקירתי, עצתי לך היא שתשוחחי על הדברים עם בעלך, ותדאגו לעזרה בבית. יש תלמידות תיכון או נשים שישמחו להגיש עזרה בעבור תשלום סביר. בימינו זה ממש לא מותרות, וישנם מצבים שזה ממש צו השעה.

והנקודה האחרונה והחשובה ביותר, היא לנקות את הלב, לחבק את אימך באהבה, ולהפסיק לצפות שהישועה תגיע ממנה. ואם הקב"ה נתן לך את ההתמודדות הזאת, זה אך ורק משום שהוא מאמין בך במאה אחוז שאת יכולה לה, בגבורה ובהצלחה. בברכת שמיים תעשי ותצליחי!