אשמח לשאול שאלה. יש לי ילד היפראקטיבי שמתקשה מאוד לשבת בכיתה, וגם עושה לנו בלגן גדול בבית. אנחנו כבר ממש מותשים ממנו! הדובדבן שבקצפת הוא, שבבית הספר מבקשים לשלוח אותו לאבחון להפרעות קשב וריכוז, ואני פשוט בהיסטריה מזה. אני ממש מתביישת לקחת אותו לאבחון, ואני כבר לא יודעת מה נכון. אשמח אם תתני לי כיוון.

* * *

שלום לך, אישה יקרה ואהובה. תחושות התסכול והקושי שאת חווה הן טבעיות לחלוטין, וחשוב לתת להן מקום ולא להילחם בהן. כל ניסיון לנטרל את הקולות הפנימיים שזועקים בתוכנו יוצר בלבול ותסכול גדול הרבה יותר. עלינו להבין שכל קושי, כל ניסיון, בא ללמד אותנו שיעור חשוב לחיים.

במקרה אותו את מתארת, ברור שכל המעורבים בדבר סובלים מהמצב בו הילד נמצא, החל מהמשפחה, בית הספר וכמובן שגם הילד עצמו, שמן הסתם לא רוצה להיות "הכבשה השחורה", אולם עוד לא מצא את הדרך הנכונה לממש את הפוטנציאל החיובי הקיים בו.

דעי שחשוב מאוד להתייחס לדברים מעין אלו בצורה שקולה ומחושבת עד כמה שרק ניתן, שהרי מדובר בחיינו בהווה, כמו גם בעתידנו ובעתיד ילדנו. על מנת לפעול ממקום נכון, עלייך לברר מול עצמך מה הם הרגשות שצפים ועולים בך אל מול הילד והתנהגותו.

שימי לב להפרדה – מול הילד, ומול התנהגותו. משום שאם איננו מודעים להפרדות שעלינו לעשות בין הילד לבין מעשיו, ידמה לנו שהילד הוא ילד רע. אין זו האמת. הילד הוא חלק אלו-ק ממעל, ובמהות שלו – לא שייך בו רע, הנשמה כולה טוב גמור. ההתנהגות שלו, כמו גם ההתנהגות שלנו, נובעת מהתיקונים לשמם נשלחנו לעולם. תפקידנו כהורים הוא לעצב את חומר הגלם שהקב"ה הפקיד בידנו על הצד הטוב ביותר. אין הורה שעושה הכל הכי טוב, יש הורה שעושה את המיטב!

כעת נעבור שלב, ונדבר על מה שמניע את רובנו בחינוך ילדינו. ישנם שני מרכיבים עיקריים שמנהלים את המערכת בינינו לבין ילדינו – גאווה ובושה.

הגאווה היא זאת שגורמת לנו לצפות שהילד ימלא אחר בקשותינו ללא שהות מיותרת, וכמובן שיהיה צייתן וממושמע.

הבושה היא זאת שמטילה בנו את הארס שמפעפע בנו כל העת, ולוחש לנו "אבל מה יגידו אחרים אם ידעו ש...".

אמא יקרה, דעי, שכדי שתהיה לנו השפעה עמוקה ואמיתית על ילדינו, על מנת שנוכל להוציא מהם את כל הפוטנציאל המדהים הגלום בהם, עלינו לפעול ממקום פנימי נכון, ולטפל במצבים המשתנים ממקום של עבודה על הגאווה שמסמאת את עינינו.

ובנוגע לאבחון הילד – אם לילד יש קושי לימודי וחברתי, והוא מתקשה בוויסות רגשותיו והתנהגותו, אין שום סיבה לתת לו לסבול! אני מציעה לקחת אותו לאבחון בלב שלם ובעיקר בשמחה, על מנת לקבל חוות דעת מקצועית והגשת עזרה ככל שידרש. מניסיון אישי אני יכולה לומר לך, שכיום יש פתרונות שמסייעים לשנות את המצב מן הקצה אל הקצה, "ובא לציון גואל".

כמובן שיש לקחת בחשבון שלהתנהגויות חריגות של ילדים יכולות להיות סיבות רבות, ויש לבחון את כל הכיוונים. הדברים שיכולים להביא לחוסר שקט ולהתנהגות אגרסיבית הם, בין היתר, מריבות תדירות בין ההורים ובבית בכלל, בורות וחוסר למידה של ההורים בנוגע לנפש ילדינו והדרכים הראויות לחינוכם, אינטראקציות טראומתיות במסגרת החברתית, תזונה לקויה, ישיבה ממושכת מול המסך הקטן, מחסור בויטמנים ובמינרלים, ועוד...

לסיכומו של עניין, יש בך כוח רב ויכולת עצומה להשפיע טוב על ילדך, על ידי שתנקי את רגשותיך, תראי את מעלותיו ותחליטי לעזור לו, ובכך גם לעצמך, בכל דרך אפשרית וללא שיקולים חיצוניים זרים. תזכי לגדל אותו ואת שאר יוצאי חלציך לתורה, למצוות ולמעשים טובים, ובשם השם נעשה ונצליח.