לפני זמן מה עברנו תקופה לא נעימה עם בתנו התינוקת. יותר משכאב לנו לחוש בכאביה, נשבר לבנו לנוכח זעקותיה ובכיה קורע הלב, בעת החלפת כל טיטול. הדבר נמשך כחודשיים וחצי, במהלכם כל יציאה גוררת סבל לא יתואר, לה ולנו.

בכל פעם מחדש הייתי כמו מתחננת שתבין שאני חייבת לטפל בה, לטובתה. והרי אם אתן ללבי לנהל את המצב ואמנע מכך, רק משום שהוא נשבר בקרבי מחמת צערה הגדול הנלווה לרגעי השטיפה והטיפול בפצעיה, מצבה יהיה קשה הרבה יותר. היא הייתה בוכה, ואני בוכה איתה, ובד בבד שוטפת, מנקה, מאווררת, מורחת ומתפללת לקב"ה שישלח ישועה.

בזמנים הללו התנגנו בראשי שוב ושוב דברי החכם מכל אדם: “כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה’ אֱלֹקֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ”. פתאום הבנתי מהם ייסורים של אהבת אב לבנו. מצאתי את עצמי מנהלת שיח פנימי עם אבי אוהבי, ומתוודה שאכן ישנם רגעים רבים בהם אני מרגישה שהפעולות שלו מכאיבות מכדי שאוכל להכילן, ובהם אני מוצאת את עצמי כועסת, בוכה, מתלוננת ובעיקר לא מבינה למה.

פתאום קלטתי שאני נשמעת ומרגישה כמו בתי הקטנה, שלא מצליחה לתפוס בשכלה הדל את העובדה שדווקא כאב הניקוי - הוא שמביא לרפואתה.

כך הוא גם טבע האדם, המבקש לחיות חיים נטולי קושי ומכאוב. על כן, כשאין הוא מקבל את העובדה שנשלח לעולם בכדי להגיע לתיקונו בהתאם לציווי בוראו, הוא חש כאב, צער, קושי, בלבול וריחוק.

אבינו אב הרחמן מבקש את טובתנו, ומנחה אותנו בתורתו הקדושה לשים לבנו, בכל זמן ומצב, לדרך בה עלינו לצעוד: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר... וְאִם-תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם...".

בפסוקים אלה אומר לנו הקב"ה שדווקא משום אהבתו אותנו ומדאגתו לנו, אין הוא מניחנו להתבוסס בחטאותינו, ואין הוא "מוותר" ומאפשר לנו לפעול בדרכים המזיקות לגופנו, נפשנו ונשמתנו. הוא מבקש שנדע ונפנים שגם כשאיננו רואים זאת, הוא צופה ומשגיח בכל זמן. וכאמור, מטרת הקשיים העוברים עלינו היא להשיבנו לדרך הישר, ולהביאנו להתחבר אליו יתברך, גם אם הלכנו הכי רחוק שרק אפשר: וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא-מְאַסְתִּים...". ואין אויב גדול מיצרנו הרע. אזי אם נשוב בכל עת ונתקרב אליו דווקא מתוך הייסורים, יפתח לבנו ונזכה לחוש כאותו בן אהוב, כדברי דוד המלך: "כְּגָמֻל עֲלֵי אִמּוֹ".

למאמר מתוך אתר הידברות לחצו כאן