לפני מספר שנים ניהלתי מעון ילדים. כחלק מהתפקיד קיימתי ראיונות עבודה רבים. אחת המרואיינות האירה לי מספר תובנות גדולות וחשובות, והתשובות שקיבלתי ממנה לשאלותיי גרמו לי להתבלבל. אתאר בקצרה את הלך הדברים:

"אני מבינה שיש לך ניסיון עבודה במעונות ילדים. אשמח שתרחיבי מעט".

"תשמעי, אני לא כל כך אוהבת לספר על עצמי... הרי 'אין הנחתום מעיד על עיסתו'... אבל עבדתי במעונות ילדים בעבר".

"אוקיי... אז ספרי לי קצת על עצמך".

"תראי... מה אני יכולה לספר על עצמי? אני בן אדם פשוט. אין לי יותר מדי מה לספר".

"אני רואה שאת מנסה להצטנע, ובכל אופן אני צריכה שתנדבי לי קצת מידע".

"אני בסדר גמור... אין תלונות".

אני מתארת לעצמי שכבר הבנתם את הכיוון, ויותר מזה, שאת העבודה היא לא קיבלה.

כשאני מדריכה נשים להתחבר אל האוצרות הפנימיים שבהן, הן מרגישות לא בנוח. הטענה היא: "איך אני יכולה להגיד לעצמי שאני טובה, מוצלחת, יפה, אהובה? איפה הצניעות? ומה עם ענווה?". רובנו פשוט לא מבינים מה היא גאווה ומה היא ענווה.

הקב"ה חנן כל יהודי בכישורים, יכולות ותעצומות אינסופיים על מנת שישתמש בהם כדי להגיע לתכליתו. בהמעטת ערכו העצמי, הוא בעצם דוחה את כל המתנות בהן חנן אותו יוצרו. נדמה לו שהוא מתקדש כשהוא "יורד על עצמו", ומבטל במחי יד את כישרונותיו וסגולותיו. לעומת זאת, הוא מדמה בנפשו שעל ידי ההכרה בהצלחותיו וציונם בפני עצמו או בפני אחרים, בזמנים הראויים לכך, הוא עובר על חטא הגאווה.

כדי לדעת דרך הישר בה עלינו לילך, יש להבין שהקב"ה, תכלית הטוב והאהבה הטהורה, מבקש שנכיר בעובדה שאנו אהובים ללא תנאים, שערכנו לא יסולא בפז, שההשתדלויות שלנו הן שמניבות הצלחות, בס"ד, ושמעצם היותנו חלק א-לוק ממעל, אנחנו אור אינסופי שמאיר ומשפיע בעולם! ההכרה בכך אין בה משום גאווה, אלא הכרת הטוב על הזכות שנפלה בחלקנו ועל כל מתנות החינם שקיבלנו.

ענווה משמעה לקחת את האוצרות, הכישורים וההצלחות שקיבלנו, ולהשתמש בהם לקדש את החומר, ולפאר ולרומם את שמו יתברך בעולמו, כי "מלוא כל הארץ כבודו". כלומר, עלינו להכיר ביכולותינו ובעוצמותינו, ומצד שני, להשאיר את הכבוד והתהילה למי שנתן לנו כל אלה.

את משכנו של ה' יתברך בעולמו אפשר לבנות רק באמצעות הכוחות והחוכמות אותם קיבלנו כולנו, מאיתו יתברך: ו"ַיְמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱ-לֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה... וַיַּעֲשׂוּ כָל-חֲכַם-לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה, אֶת-הַמִּשְׁכָּן". אם כן, רק יהודי שיודע להכיר ולהעצים את שלל המעלות שבו, על אף מגרעותיו שלמען תיקונם נשלח לעולם, יכול לעבוד את ה' מתוך שמחת הלב והתרוממות הרוח. שבת שלום.