ישנה בדיחה על מורה שמתחילה לקבל פניות ותלונות מהורים, שמביעים חוסר שביעות רצון בעקבות מה שמספרים להם ילדיהם, על "חגיגות" המתרחשות בכיתה. כשהתלונות הולכות ומתרבות, מחליטה המורה לכתוב להורים מכתב תגובה: "הורים יקרים, אבקש מכם לא להאמין לכל מה שמספרים לכם ילדיכם בנוגע למתרחש בכיתה, ובתמורה אני מתחייבת לא להאמין לכל הסיפורים שלהם על כל מה שקורה אצלכם בבית"...

כידוע, שני צדדים לכל מטבע, ובין שני הצדדים ניצבים ילדים מבולבלים.

מצד אחד, איננו צריכים להיות בעלי חוש אבחנה מיוחד, כדי לראות את נקודות התורפה של ההורים בדורנו - פינוק יתר שנובע מהרצון ב"שקט תעשייתי" כאן ועכשיו, חוסר יציבות וסמכותיות, חוסר הדרכה חינוכית, ואם בעבודת המידות, שתאפשר לנו לשמש דוגמא אישית עסקינן, אז המשפט המסכם הינו: "אני לא אשם! מעצבנים אותי אז אני מתעצבן!" ואין זה פלא, שהרי בדור האינסטנט המסר המרכזי הוא: "למה לעבוד קשה? בואו נחפש לנו חיים קלים".

לו רק נצא אנו ההורים מאנוכיותנו ומהאשליות בהן אנו נגועים, נתפקח ונקבל את העובדה שחינוך ילדים זו עבודה קשה, נקודה. ורק אלה שמתייגעים ולומדים לחנך נכון יזכו להיות מ"הזורעים בדמעה, ברינה יקצרו".

מן הצד השני ישנה מערכת חינוכית שמצפה מהילדים להיות "נורמליים" ו"ממושמעים", קרי, להתאים עצמם למסגרת בכל זמן ובכל מצב, ואוי לאלה ש"יוצאים מהקופסה" ומעזים לחרוג או לנוע במהלך השיעור. אז שתי שאלות בפי – מי מאתנו, המבוגרים, יכול לשבת בלי להוציא הגה, שמונה שעות ביום על כיסא, וזה עם כל הכבוד להפסקות, ולדומם מנועים טוטאלית?! ובכלל, מי הוא שקבע מי ומה הוא ילד 'נורמלי' ומי ומה לא? והרי אומרת לנו התורה הקדושה: "חנוך לנער על פי דרכו" ו"כפי שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות".

חשוב שעולם המבוגרים יתייחס בצורה אחראית, בוגרת וסמכותית (לא תוקפנית! סמכותית.) לצרכים, ליכולות ולרגשות בעולמם הטוב, הזך והטהור של הילדים. ואם כבר ראינו בהם רע, זה בדיוק הרגע לבחון מה התלכלך במשקפיים שלנו.

משה רבינו ע"ה, לימדנו הדרך הישרה שבה עלינו ללכת: ענווה – שבלעדיה לא ניתן לחנך אף אחד, בעיקר לא את עצמנו. יראת שמיים – הזכירה שיש דין ויש דיין. יראת חטא – לבחון היטב את מעשינו וללמוד מטעויותינו. לקיחת אחריות ומנהיגות – הבנת גודל השליחות. אהבת ה' – שמחברת לאהבה פנימית, המובילה לאהבת וקבלת הזולת, גם כשהוא שונה ולא תואם את ציפיותינו. לימוד בלתי פוסק – "הפוך בה והפוך בה דכולא בה" (אבות). ואחרונה חביבה היא התשובה – גם אם טעינו במה שטעינו, פשוט להודות בכך ולהשתדל להבא, ואין דבר העומד בפני התשובה שחביבה על הקב"ה יותר מכל. שבת שלום!