ילד מגיע מביה"ס ועולה לקומה השלישית, נכנס פתח דלת ביתו, אומר שלום לאבא ולאמא ואף נותן נשיקה. דמיינו לעצמכם יום אחר בו אותו הילד חוזר מביה"ס, עולה קומה אחת ועוד אחת ובמקום לעלות קומה נוספת הוא נכנס לבית שאיננו שלו ורואה פנים אינם מוכרות המביטות בו. הוא יטרוק את הדלת באופן מיידי ויעלה קומה אחת נוספת לביתו. מאותו יום והלאה יטרח הילד לספור כל קומה שעלה בכדי לוודא שהוא מגיע לביתו ולא לבית זר. אך מה יקרה לו אותו הילד יגיע לבית בקומה השנייה, שאיננו ביתו, ויפגוש שם אמא? אזי בפעם הבאה לא יטרח הילד לעלות לביתו אלא לבית בקומה השנייה בכדי לבדוק אם אמא שם...

לאחר המשל, נבין את הנמשל. ילדים מחפשים את הוריהם ויהי מה! אם יפגשו בהם ההורים במקומות הנכונים מה טוב ואם לא, יפגשו אותם בדרכים אחרות.
פעמים אינספור שואלים אנו את עצמנו מדוע ילדינו מסגלים לעצמם כל מיני התנהגויות חריגות ולא הולמות המוציאות אותנו משלוותנו ומדעתנו. רוב ההורים שלא למדו אחרת, יתייגו את ילדיהם עפ"י ההתנהגות שסיגלו לעצמם: בכיין, אלים, רגשן, מופנם... הדבר שאיננו יודעים הוא שככל שנתייחס יותר אל ההתנהגות החריגה של הילד, נקבע אותה בתוכו ובמקום לעזור לו לתקן עצמו כביכול נאשר לו שהתנהגותו מקובלת ואף מתגמלת. וכעת אסביר את דבריי.

ילד פועל מתוך יצר הישרדותי טבעי ונורמאלי. הוא, שאיננו יודע להבחין בין נכון ללא נכון, מנסה בכל דרך להגיע אל לב הוריו וכאשר נדמה לו שמצא שביל, עליו ימשיך ויעלה. הבעיה העיקרית היא שרוב בני האדם מתייחסים רוב הזמן לשלילי במקום לחיובי ולחסרונות במקום ליתרונות, מתוך תפיסה מוטעית שבחסרונות יש לחטט בכדי להביאם לתיקון ואילו החיובי כבר מתוקן אז אין עוד צורך לעבוד עליו.
כאשר ילד איננו מקבל מנה גדושה של יחס חיובי ומילים טובות, שהם מעבר לחום ואהבה, הוא שזקוק לשייכות כמו חמצן לנשימה, ינסה להשיג זאת בכל מחיר, גם במחיר של מעשים פורצי גבולות.

ולעניין המשל, הילד מחפש את הוריו בכל שלב בחייו ולעיתים עשוי הוא להגיע אל הקומה הלא נכונה, דוגמת אלימות שם יפגוש את הוריו שיהפכו התנהגותו לעניין גדול ונושא לדיון וכעס (אעפ"י שכל מטרתם היא להפסיק את התנהגותו) אזי יראה הילד שמצא נושא "שיחה" משותף עם הוריו וככל שהם יכעסו וינסו לדבר איתו על כך יותר, כך תלך האלימות ותחריף ונכון הדבר לגבי כל התנהגות דוגמת התבכיינות, השתוללות, ווכחנות וכדומה.

אז מה נעשה?

*ראשית צריכים אנו לנהוג כמבוגרים ולא כילדים הנגררים אל תוך התגרה אליה מושכים ילדינו.

*במקום לשאול "למה" הילד עושה מה שעושה, צריכים אנו לשאול "מה הוא מרוויח ממעשיו?"
לרוב נגלה שהוא מרוויח אינסוף תשומת לב גם אם היא שלילית, "והעיקר שחושבים עליי ומתעסקים בי".

*ילדים בטעות מפרשים התעסקות בהם כאהבה, ע"כ הורה שלוקח ללב את מעשי ילדו, מחזק את טעותו של הילד. העצה היא פשוט לשחרר ולומר לעצמנו שהוא לא בא לפגוע בי כי אם להתקרב אליי.

*כשהילד מתנהג בדרך לא ראויה יש להתעלם לחלוטין ממעשיו ובעיקר לומר לעצמנו שגם אם לא אגיד דבר אך בתוכי אבער, הילד ירגיש זאת וידע ששוב אני מתעסק בו והדבר יימשך. ע"כ עליי להפריד את תגובתי הרגשית ממעשיו ולהבין שהוא ילד ואני ההורה ואך ילדותי יהיה להיגרר אחריו רגשית למקום אליו אינני רוצה להגיע.

*הילד לא תמיד בוכה אז אל נקרא לו "בכיין", הילד לא תמיד משקר אז אל נקרא לו "שקרן". ופשוט לא לכנות את הילד בשמות כי כך לא יוכל להשתנות גם אם ירצה.

ולסיכום, אם נדע לחנך את עצמנו מאליו יהיו מחונכים גם ילדינו. בהצלחה!

למאמר מתוך אתר ערוץ 7 לחצו כאן