ואכן כל מקרה לגופו ואינני באה לא כשופטת ולא כמטיפת מוסר למאן דהוא, אלא מתוך מגמה נקייה וניטראלית לנסות ולהבין את שורש הבעיה וקצרה היריעה מלהכיל את עומקו ואשורו של נושא מורכב זה. על כן רציתי להאיר ולהעיר ולו במעט את נושא חשוך זה:

הורים יקרים, לכל ילד באשר הוא ישנו צורך פנימי שאינו נתון לוויכוח לשמח את הוריו ולא לאכזבם, מהוריו הוא שואב קיומו ואת שורשו אבל... לכל ילד יש גם את הצורך לבחון את העולם דרך עיניו הסקרניות והעצמאיות ללא שום רצון לפגוע בהוריו, כי אם מתוך רצון להפוך מילד תלותי הנתון תחת חסותם המלאה לבחור בוגר היודע לעמוד על דעתו לאחר שחקר העולם על בשרו. קשה ככל האפשר, כל ניסיון להתנגח עם השאיפה הבסיסית הזאת לעצמאות ולניתוק הדרגתי מההורים יוביל למרד נעורים ולהתנכרות למורשת האבות וככל שמלחמת ההורים בילדם המגלה סדקים בחומות הקדושה תגדל, כך יברח הילד יותר ויותר אל אותם המחוזות שהוריו כה מנסים למונעו מלהגיע אליהם.

על אף הקושי העצום והצער העמוק שהורים חשים עקב התנסותו וזליגתו של ילדם אל אותם מחוזות שלא תואמים את רוח היהדות, עליהם לדעת שאם ישאירו לו תמיד פינה חמה בביתם ובליבם, מבלי "לרדת" עליו (כי זה פשוט לא מועיל לכלום!! ורק פוגע בכל המעורבים) כי אם רק לדבר בנועם ובנחת אל ליבו כי "דברי חכמים בנחת נשמעים" ולהראות הצער אף ללא מילים כלל, תמיד ישוב הילד חזרה לשורשיו ולבית הוריו ומורשתם. היצר המרדני הינו החזק ביותר בגיל ההתבגרות וככל שהורים יגררו אל מלחמת ההורמונים של ילדם, כך יתרחק הוא מהם מתוך תחושה ש"הם אינם מבינים אותי כלל!" ויתחבר לבני גילו שחווים את אותו הדבר מתוך ידיעה שרק הם "מסוגלים" להבין אותו.

בטוחני שדבריי הבאים עשויים לקומם מי מאותם המתמודדים עם הקושי הנ"ל אך בכל זאת אומר: תנו לילדיכם ליפול מבלי להלחם בו ובנפילתו והיו שם בכדי לחבק אותו כשישוב פצוע וזב דם גשמית ורוחנית מהג'ונגל אליו בחר לצאת (ובל נשכח את הבחירה החופשית שנתן הקב"ה לכל אדם באשר הוא) ונשקיע את מירב מאמצינו בלעזור לו לקום ולשוב למוטב לכשיבחר בכך. ילד שיודע שיש לו פינה חמה בה יהיה תמיד מקובל, תמיד יבחר לבסוף לשוב אליה.

ולמתכון הבלתי מעורער: אהבה, אהבה ועוד אהבה! ילדים שבוחרים לסטות מהדרך בה מוליכים אותם הוריהם עמוק בליבם מנסים אף לבחון את אהבת הוריהם אליהם, האם היא אהבה ללא תנאי או שאחרת יפרשו שהוריהם כלל לא אוהבים אותם וכמו שאמרו נערים ונערות רבים "בכלל לא איכפת להם ממני" או "אני יודע/ת שהם בכלל לא אוהבים אותי" (אם נתבסס על תחושותיהם). חבקו את ילדיכם חיבוק אוהב ותאמרו לו שעל אף שאינכם מסכימים אם דרכו, אהבתכם אליו אינה ניתן לערעור. ככל שתרבו לעשות זאת, יתעורר מצפונו של ילדיכם לחזור "הביתה" במהרה ולהשאיר מאחור את כל ההתנסויות שיהפכו אותו ל"חכם כבעל ניסיון" ויחד עם זאת ל"גיבור הכובש את יצרו".

ספרו לילד יום יום וכל היום כמה אמון יש לכם בו ובאמת הפנימית שלו עד כי בטוחים אתם שישוב הביתה במהרה (עליכם לעשות על עצמכם עבודה בכדי להאמין בזה בעצמכם אחרת הדברים יצאו מן השפה אל החוץ והילד יקלוט שאתם לא אמיתיים איתו) ואף ספרו לו את תחושותיכם הכנים והעמוקים ביותר וכמובן הכל בשקט וללא מוסר. וכמובן תשאירו קצת עבודה לשותף השלישי והעיקרי שבבריאת ילדיכם – הוא הקב"ה שדואג לו לא פחות מכם! תתפללו חזק, הזילו דמעות והסירו האחריות על התנהגויותיו של ילדיכם מעל גבכם כי הוא בן אדם בפני עצמו ולכם אין שליטה עליו ועל מעשיו.
ולסיום – אל תרחיקו אותו מעליכם, אל תגרשו אותו ואל תנדו אותו משום שאז לעולם לא יחזור אל חיק יהדותו ובני ביתו כי פשוט ירגיש שנסגרה בפניו הדלת ואין לו לאן לשוב...

דניאל, אותו הכרתי מקרוב, ילד גאון, יפה ומקסים, נשאר נער בן שש עשרה לנצח שכן לאחר שנה וחצי של ייסורי תופת, ניתוחי ראש אינסופיים, ובהיותו מוגדר כצמח תוך תנודה בין חיים למוות, החזיר לפני כחודשיים נשמתו אל בוראה. במהלך השבעה סיפר אביו שחודש לפני נפילתו הוא קרא לאביו לאסוף אותו ממקום פלוני ואמר לו שבעוד חודש ייאלץ להיפרד מהעולם כי הקב"ה רוצה אותו לצידו ושהוא צריך כעת לשוב בתשובה כי עומד הוא לסיים תיקונו בעולם. מי יודע אם לא היה צריך לאסוף ניצוצות מנשמתו דווקא מתוך שיא הטומאה בכדי להגיע לתיקון נשמתו... ת.נ.צ.ב.ה.

​

למאמר מתוך אתר ערוץ 7 לחצו כאן