היא בוהה בחלל כשעיניה עצומות למחצה, ניכר כי המלחמה המתחוללת בקרבה זה שנים רבות נותנת אותותיה וכי כוחה, אם בכלל עוד קיים, תש אף הוא. הדאגות והטרדות האינסופיות של חיי היום יום כבר חרוטים על בשרה, על כל תו שבפניה. חוויות ילדותה כמו בגרותה חקוקים על מצחה ומצהירים עליה כעל ספר פתוח המגולל בתוכו עבר מורכב, הווה נעלם (ונאלם), ועתיד מדאיג וחסר וודאות.

היא מנסה לפצות את פיה בכדי להוציא קול אשר יעיד וישפוך מעט אור על קשייה המרובים, על דכדוכה המלווה אותה כצל באור השמש. אני מביטה בה, מקבלת אותה, ובעיקר מבקשת שתקבל היא את עצמה, שתפסיק להילחם בליבה, במוחה ובתחושותיה ושתאפשר, פשוט תאפשר לראשה להתרוקן לרגעים ספורים ומבוקרים מבליל המחשבות שמתקיפות מכל עבר, מחלישות את הדעת ואת הגוף.

לא בכדי אני בוחרת לספר לה שבכל גוף בריא ישנם תאים סרטניים, גם אצל האדם מן השורה, אך הגוף יודע לנקותם ולהוציאם עם שאר שיירי הפסולת שהוא מייצר. ואומנם המגפה האיומה והנוראה של מחלת הסרטן הקטלנית מתחוללת במלוא עוזה אך ורק כביטוי, כתוצאה למלחמה האינסופית שאנו בדורנו מנהלים מול עצמנו.

הגוף שלנו חכם, כך בראו מי שאמר והיה עולם, המכונה המשוכללת ביותר עלי אדמות שאין שני לה, אך אף היא עשויה להתבלות, להתכלות, כי כמו בכל חומר ישנה עייפות החומר, וכאשר הראש עובד ללא הפסקה, מבלי לנקותו מעת לעת, מבלי לאפשר לרמת המתח להתפוגג ולזרום גם לכיוון החוצה, אזי נוצר מצב שבו המערכת החיסונית עסוקה ב"כיבוי שריפות" סביב השעון במקום שתהא עסוקה בניקוי תדיר וטבעי של הגוף.

פחד מוות

כיבוי השריפות מתבטא בכך שכאשר האדם מתוח/כועס/דואג וכדומה, הרי דפיקות ליבו מואצות, לחץ הדם עולה, ישנן סחרחורות, כאבי ראש ובעצם מה לא ואז מערכות האזעקה של גופו שולחות התרעות ומנתבות את כל האנרגיות בכדי לנסות ולהוציא אותו ממצב החירום. אך מה קורה כשהמצב המתוח הזה נמשך ונמשך מבלי שרואים לכך סוף? אזי לגוף בעצם לא נותר זמן וכח להמשיך ולנקות את עצמו כפי שהיה ראוי שיעשה, מה שמביא לכך שאותם תאים תמימים מתחילים להיערם אלו על אלו כבמגרש אשפה שאין מושיע אשר טורח לפנותו, והוא שכבר מתחיל לצאת מכלל שליטה נותן אותותיו במפגע בריאותי חמור.

היא מביטה בי, מנסה להתרכז, לשמוע את דבריי בכדי שתוכל להסיק מסקנותיה ואז פונה אליי בשאלה: "אז מה עליי לעשות?!". אני מבקשת שתעצום את עיניה ותתחיל לנשום לאט, להכניס אויר מהאף ולהוציא דרך הפה, נשימות ארוכות עד מלוא ריאות. אני מבקשת שתדמיין כיצד היא מכניסה לתוכה שקט, שלום ושלווה עם כל נשימה עמוקה שהיא לוקחת, וכיצד היא מוציאה עם כל נשיפה ונשיפה את הלכלוך, המתח והדאגות.

אני מבקשת שתתבונן בגופה ותבחין כיצד עם כל נשימה ונשימה היא מזרימה חמצן נקי אל כל תא מתאי גופה, מציפורן כף הרגל אט אט, מתעכבת על כל איבר ואיבר, עד מעלה הקרקרפת. אני מבקשת שתביט אל עצמה ותראה היכן יושב הקושי ושדווקא בו תתרכז, תוך שהיא נושמת אליו ומזרימה אליו מים חיים, דשא ירק המכסה את שטחי המדבר הצחיח. אני מביטה בה מהצד, רואה כיצד ראשה נכנע לגופה העייף המבקש שתפסיק למתוח אותו כקפיץ בקצה גבול יכולתו. דמעות עולות בעיניה והיא נותנת להן דרור, מאפשרת להן להתבטא, מסכימה להפיל את הסכר התקוע במעלה גרונה, חונק אותה עד כלות.

"במי את בכלל נלחמת?" אני שואלת ברכות בעוד עיניה עצומות, נשימותיה עמוקות ופניה רטובות משחרורן של הדמעות, "את הורגת את עצמך לאן אבל בטוח, את הרי יודעת את זה. כעת יש לך אפשרות לבחור אחרת, לבחור בחיים! בחיים ישנה דינאמיות רבה, כל יום הינו יחידה שונה ונפרדת מיום האתמול ומיום המחר. מה שעבר נגמר ואין כל עניין להילחם או להיאחז בו, ומה שיהיה בכלל לא תלוי בך ולא מצוי בידייך, אז אולי פשוט תסכימי לעצור ולבדוק מה יש בידייך ברגע זה ממש ורק עם זה תעבדי, עם השקט והשלווה, עם הכניעה לכח המשיכה שמבקש ממך לא לנסות להראות לעצמך שאת חזקה יותר ממנו".

האדם פוחד עד מוות מהמוות, מהקטיעה של החיים באיבם אך אין הוא שם לב לכך שבמו ידיו גוזר הוא על עצמו מיתה בכל דאגה שהוא דואג שמותירה אותו להסתחרר במקום, בכל פעם שהוא מאפשר לכעס לשלוט בו ולנהל אותו שאז חש הוא כי טוב מותו מחייו מרוב ייסורי הגוף-נפש הכרוכים בכך, ובכלל, בכל פעם שהוא אינו מסכים לקבל את המציאות כפי שהיא ברגע הנתון ומנסה לחמוק ולהיות בזמן או במקום אחר.

למצוא את הכוח להמשיך

המוות בזה העולם הינו עצירה של המציאות, ודווקא אנו שכה חוששים ממנו, מקבעים אותו בתוכנו בכל יום מחדש, במקום לאפשר ל"חיים" הבאים לידי ביטוי בזרימה, בשובבות של ילדים, בהסכמה מראש לקבל את המציאות שמזמן לנו הקב"ה ואיתה דווקא לעבוד (שכן אין הקב"ה מעמיד אדם בניסיון שהוא אינו יכול לעמוד בו), להיות מנת חלקנו. עוד לפני שירדה נשמתנו לעולם היא בחרה לחיות, וכן, דייקא במסלול חיינו אותו הכין במיוחד עבורה מסובב הסיבות,

מתוך ידיעה שתעשה כמיטב יכולתה בכדי לנצל את הזמן השאול והכלים שברשותה על הצד הטוב ביותר, בדרך להתקדמות ולצמיחה. הצמיחה יכולה להתאפשר רק כאשר ישנה הבנה מעמיקה ששינויים הינם חלק בלתי נפרד מהחיים ועל כן אין לפחד מהם, ושאל לנו להילחם בקיים אלא להוציא ממנו את הטוב ביותר וזאת בעיקר על ידי קבלה, קבלה ושוב קבלה (של המציאות).

היא פוקחת את עיניה לאיטה ואנחת רווחה נפלטת מפיה, גופה ונפשה כה שונים ממה שהיו כשהגיעה והנה היא מצאה בה את הכח להמשיך ולהתקדם מתוך שלווה חדשה, מתוך הרפיית הגוף והנפש שכה זקוקים להסכמתה לעצור ולנוח. אני מבקשת ממנה לתרגל בכל יום לפני השינה במשך חמש דקות בלבד את הרפיית הנשימות, תוך שהיא מאפשרת למחשבות שעולות תוך כדי התרגיל להיכנס מצד אחד ולצאת מצד אחר, ללא מלחמה, בפשטות. וכשחיוך של הקלה עולה על שפתיה אנו נפרדות לשלום, עד הפעם הבאה. ואם היא יכולה אז למה שלא תוכלו גם אתם... בהצלחה!

למאמר מתוך אתר כיכר השבת לחצו כאן