בימים האחרונים של חופשת חג הסוכות כבר נשברתי ואמרתי שאם לא אמצא מעט שקט לנפשי תיכף ומיד, אשתגע. שהרי ההתמודדות האינטנסיבית הממושכת עם הקניות והבישולים, הילדים המתרוצצים וההפיכה בעל כורחי לליצן החצר העומד על משמר המשועממים, יכולה להוציא אף את האדם השלו והנינוח ביותר עלי אדמות משלוותו ונינוחותו (המעצבנת).

כמובן שאין האתגר החל רק בחופשת החג האחרון בו אנו מצווים לשמוח יותר מבכל חג אחר כי אם הרבה קודם, החל בחופשת הקיץ המתמשכת, כמו לא היה לה סוף, דרך יום הדין הגדול והנורא שהקדים עד מאוד השנה וכלה בשאר חגי תשרי הבאים עלינו לטובה.

בשלושת החודשים האחרונים גיליתי עד כמה יכולותיי הם כנחל נובע, כאשר הוצאתי מן הכח אל הפועל את כישוריי כטבחית יצירתית המאלתרת ארוחת גורמה חדשה בכל אחת מעשרות סעודות השבת-חג-שבת של ימי השמחה והמשתה, כמלצרית ומגישה זריזה ויעילה למופת, וכפי שכבר ציינתי קודם לכן, כליצנית (קצת פחות מוצלחת) המתמרנת אלתורים למכביר אשר אולי, רק אולי, יספקו את יצר הסקרנות, השובבות והשעמום של ילדיי הנמרצים. אגב זאת, הודעתי לכל מכריי, תלמידותיי ומטופליי שאם במקרה יעברו בסמוך למעוני/סוכתי וישמעו צרחות רמות ומחרישות אוזניים, שנשמעות במקרה בדיוק כמוני,שידעו שזהו בוודאי אך ורק דימיונם הפורה...

כעת, בעודי יושבת רגל על רגל (בהנאה!) וכותבת שורות אלה, אני נושמת נשימות עמוקות ומתרווחת. מתאוששת מהעומס האינטנסיבי של שלל החוויות והאתגרים משלושת החודשים האחרונים. כעת הדבר היחיד שעולה בראשי הינו – אני זקוקה לחופשה ודחוף! האמת היא שאני לא אדם של חופשות ובילויים, הפינה הבייתית שלי היא המגרש הנוח והנעים לי ביותר אך השחיקה, אוי השחיקה. ככל שחולפות להן השנים בהן אני מתבגרת ומתגברת (בעיקר על הרצון שצץ מפעם לפעם לברוח לאי בודד) אני מבינה שאם לא אקח לי פסק זמן, אמשיך במירוץ החיים עד בלי די, תוך התעלמות טוטאלית מהצורך האנושי הבסיסי ביותר לרגעי שקט ומנוחה. אין ספק שגם הזוגיות (אותה אנו לרוב שוכחים) זקוקה לרענון מפעם לפעם, אחרת,נמצא עצמנו כעבור שנים רבות של שיח טכני סביב מחויבויות הבית והילדים, מביטים זה בזה כעל זרים או שותפים לדירה ותו לא.

האמת היא שכבר לפני כשנתיים לקחתי על עצמי את נושא הרענון הזוגי כפרוייקט, מתוך הבנת החשיבות וההכרחיות של פסק זמן יזום בתוך חיי השגרה השוחקת והקמתי אתר חופשות המותאם במיוחד לדתיים, בשם "טוב צימר", שמטרתו היא שנוכל לתת לעצמנו את הרגעים הכל כך קריטיים להם אנו זקוקים, רגעי חסד של התחדשות והתרעננות. הדברים החלו לחלחל בעיקר משום שכיום, קצב החיים המסחרר משכיח מאתנו את הדבר העיקרי והחשוב ביותר – אם אנחנו לא נעניק לעצמנו, ונעבוד על הזוגיות שלנו, נשקה ונטפח אותה, היא תלך ותדעך ומאליו כשהראש חולה, כל הגוף (הבית כולו) חולה בהתאם.

לפני ימים ספורים הזדמנה לי שיחה חברית עם אישה מקסימה מרובת ילדים אשר שטחה בפני את העובדה שהיא ובעלה, כעבור 15 שנות נישואין, מוצאים עצמם שוחים בתוך קלחת ממנה אינם יודעים כיצד להיחלץ, וכפי דבריה: "כשהילדים היו קטנים, היינו עסוקים בגידולם, כעת הם גדלו ונולדו עוד קטנים ועדיין איננו מוצאים זמן או דרך לפתור את הקשיים והפערים שנוצרו עם השנים, שכיום הם כבר כל כך רבים וגדולים עד שכבר איננו יודעים איך להתמודד עם המציאות שנוצרה. אני עצבנית וכל הבית כמו סיר לחץ".

אסכם ואומר שאחד הדברים אותם אני ממליצה לכל מי שמוכן לשמוע הוא – אל תתנו לחיים לגרור אתכם, תובילו אתם את חייכם! אל המקום אליו הייתם רוצים להגיע. סבל ובעיות בשלום בית אינם הכרח המציאות כי אם תוצר של מי שלא השכיל לפנות זמן בכדי להשקיע בזוגיות, שהיא בעצם הבית כולו. ובכן, חשוב שנדע  שאף פעם לא מאוחר, תמיד אפשר להפתיע ולהתרענן ולהחליט שמהיום לוקחים גם ובעיקר את פרוייקט הזוגיות בידיים ולא רק את הטיפול בילדים, בחשבונות (במחותנים) ועוד ועוד, כי כאשר ההורים, קרי אנחנו, רגועים ושלווים, גם הילדים נינוחים ושמחים. בהצלחה!