זוג צעיר נפגש, היא לבושה לתפארת, מסודרת ומאופרת, הוא מריח טוב עם חולצה מגוהצת היושבת למופת בתוך מכנסיו ושניהם הולכים אל עבר השקיעה בדרך לבניית חיי נישואין מאושרים. 

כעבור זמן הם נישאים ומתחילה ההתמודדות עם החיים האמיתיים המהווים מכלול  של אתגרים, שמחות ומשברים. עכשיו הם כבר לא נטולי דאגות כבתחילה, כעת נוספים רבדים נוספים קיומיים כעול הפרנסה, הריונות, ילודה, גידול הילדים, ניסיון גידול החם והחמות....  ומאליו מגיעה ודופקת על הדלת השחיקה שמביאה למשבר בזוגיות.

רבה היא הטרוניה על כך שלפני החתונה דברים נראו אחרת, מאושרים יותר, מהנים יותר, מבטיחים יותר אך מיד לאחר החתונה חל מהפך ולפתע פתאום מגיעים לפיתחנו גם מריבות צעקניות המגיעות במלוא עוזן, כעס הדדי, חסרונות איומים שמהם משום מה בחרנולהתעלם קודם החתונה (האשמים - האדרנלין, האסטרוגן,הטסטוסטרון, הדופמין,הנוראפינפרין, סרוטונין וכו' – לפחות נדע את מי להאשים...) וכעת טופחים על פנינו וזורקים אותנו ארצה מתוך החלום הורוד שהעזנו לחלום, אך בעיקר לא ברור מה מקומה של הזוגיות כעת, בתוך שלל ההתמודדויות החדשות והלא מוכרות.

רבות תוהים אנו אם לא שגינו בבחירת בן זוגנו ואף מפליגים על כנפי הדמיון בניסיון לאתר החמצה פוטנציאלית של אדם אחר שלו היינו נישאים דווקא לו, אולי היו חיינו נראים אחרת, נראים כפי שתמיד חלמנו שיהיו ודמיינו לעצמנו שיראו. ואכן רבים הם החושבים שלו רק הייתה בחירתם שונה, אולי טובה יותר, בוודאי היו מצליחים להקים בית לתפארת... אז רגע, מי בעצם אשם, האם זה אני בבחירתי הגרועה או בן זוגי עם תכונותיו שאינן מתקבלות על הדעת? ואכן רבים הם המחפשים אחר הגורמים, האחראים ובעיקר האשמים במצב הקשה אליו נקלעו עת חלפה לה תקופת ההורמונים המסחררים אשר את מקומם תפסה לה שיגרה אפרורית וכלל לא זוהרת, בלשון המעטה.

חשוב שנבין שזוגיות היא בדיוק כמו כל דבר אחר: דבר שמשקיעים בו פורח וצומח, דבר שמזניחים אותו סופו להיכלות ולהתמוסס. ולמה כוונתי? לא, לא טעיתם בבחירה (בתשעים אחוז מהמקרים בכל אופן), בן הזוג הנבחר הוא זה שאיתו בחרתם במודע לבנות את חייכם משום שראיתם בו פוטנציאל טוב עד טוב מאוד להיות לכם אח ורע עד סוף חייכם אך משום מה דווקא החלק העיקרי נזנח ונשכח – ההשקעה, הטיפוח, ההחייאה של מה שהיה קודם לנישואין, של הרגש החם והמרגש. האם למישהו נדמה שניתן להישאר מאוהבים אם פתאום מתעסקים אך ורק בעבודה, בחשבונות ובילדים? אז זהו שלא. האם מישהו שיער לעצמו לפני שהתחתן שיהיה מסוגל לדבר/להתבטא אל השני כפי שהוא מדבר אליו שנים לאחר שכבר כבש את היעד המבוקש? לא נראה לי. והאם בכלל מישהו חשב בתקופת ההיכרות שירשה לעצמו להיראות מוזנח ונטול כל טיפוח עצמי רק משום שהוא כבר נשוי ואין לו כבר צורך ביופי החיצוני? סבורני שלא.

אם כן מה עושים על מנת להחיות את המתים (ההורמונים) האחראים על הזוגיות המאושרת אליה פיללנו כל חיינו...

ראשית, חשוב שנזכור שגם כעבור שלושים שנות נישואין, היופי תמיד משחק תפקיד מה שאומר שכפי שטרחתי והשקעתי בעצמי בימי צעירותי כך עליי להמשיך להשקיע גם לאחר שנים רבות. חשוב שלא נזניח את עצמנו שכן זוהי אחת הסיבות העיקריות ל"רעיית" בן/בת הזוג בשדות זרים. רבים הם הגברים והנשים הפונים אליי תוך שהם שוטחים בפניי את העובדה שבן/בת זוגם נראים כה מוזנחים, חסרי צבע וחן עד כי משיכתם אליהם התפוגגה ונעלמה כלא הייתה לעומת שלל האטרקציות המצויות מעבר לפינה. על כן, בכדי להחיות את הלב ואת העיניים (שבני הזוג מחוייבים לשמור האחד לשני) עלינו להתלבש יפה, להתבשם, לטפח עצמנו ולהתאפר (על פי העיקרון של "מה שלא עושה הטבע עושה הצבע") ולאו דווקא מחוץ לבית אלא בעיקר בתוכו.

שנית, אם נבין שעל אף היותנו אנשים בוגרים ובעלי אחריות, מותר גם לנו להשתובב ולהרגיש צעירים ברוחנו ובנפשנו, נפסיק לשאוף להיות רציניים וכבדים עם עצמנו, עם חיינו ועם זוגיותינו. ואכן, אם למישהו יש תלונות על כך שחיי נישואיו "זקנים" ולא מרגשים שישאל עצמו, מתי בפעם אחרונה הפתיע את השני ביציאה שוברת שיגרה, בקנייה תדירה של מתנה קטנטנה ומשמחת, בהשארת פתק לבבי על השולחן או ליד המיטה וכל זאת ממש כפי שחלם שיעשה בתקופת החיזורים. 

ואחרון חביב, אפשר לבחור בבן הזוג מחדש פה ועכשיו! לו רק נבחר לקחת את חיינו בידינו ולעשות למענם במקום לחכות שמישהו אחר יעשה בעבורנו את המלאכה. משפטים הנשמעים תדיר כגון: "הוא לא משקיע בי", "היא לא יוזמת" הם משפטים של התנערות מלקיחת האחריות והמושכות לידיים והעברת האחריות על חיינו ואושרנו לידי מישהו אחר אשר בוודאי לא יצליח למלא את כל ואף לא את חלק משאיפותינו, חלומותינו ורצוננו, ולא משום שהוא אינו רוצה בכך אלא משום שבוודאי יעשה הוא את הדברים בדרכו שלו שלא בהכרח ובהכרח לא תענה על ציפיותינו.

ולסיכומו של עניין, מי שרוצה להיות מאושר באמת צריך לעמול בעבור מטרה זו, להשקיע ולטרוח מבלי לאפשר לשגרת היומיום ולמונוטוניות של החיים לכבות את נר האהבה ואת היופי שבזוגיות. אם כן צאו רק שניכם לטיול משותף או לארוחה רומנטית, שבו לשוחח ביניכם על הזוגיות שלכם ועל המקום בו אתם עומדים ואליו אתם שואפים להגיע (מבלי, ואני חוזרת, מבלי לשוחח על ילדים, חשבונות ועבודה) וזכרו שרק "הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו". בהצלחה!