זוג צעיר נפגש, היא לבושה לתפארת, מסודרת ומאופרת, הוא מריח טוב עם חולצה מגוהצת היושבת למופת בתוך מכנסיו ושניהם הולכים אל עבר השקיעה בדרך לבניית חיי נישואין מאושרים. כעבור זמן הם נישאים ומתחילה ההתמודדות עם החיים האמיתיים המהווים מכלול של אתגרים, שמחות ומשברים. עכשיו הם כבר לא נטולי דאגות כבתחילה, כעת נוספים רבדים נוספים קיומיים כעול הפרנסה, הריונות, ילודה, גידול הילדים, ניסיון גידול החם והחמות.... ומאליו מגיעה ודופקת על הדלת השחיקה שמביאה למשבר בזוגיות.

רבה היא הטרוניה על כך שלפני החתונה דברים נראו אחרת, מאושרים יותר, מהנים יותר, מבטיחים יותר אך מיד לאחר החתונה חל מהפך ולפתע פתאום מבקרים על פיתחנו גם מריבות צעקניות המגיעות במלוא עוזן, כעס הדדי, חסרונות איומים שמהם משום מה בחרנו להתעלם קודם החתונה (האשמים - האדרנלין, אסטרוגן, טסטוסטרון, דופמין, נוראפינפרין, סרוטונין וכו' – לפחות נדע את מי להאשים...) וכעת טופחים על פנינו וזורקים אותנו ארצה מתוך החלום הורוד שהעזנו לחלום, אך בעיקר לא ברור מה מקומה של הזוגיות כעת, בתוך שלל ההתמודדויות החדשות והלא מוכרות.

רבות תוהים אנו אם לא שגינו בבחירת בן זוגנו ואף מפליגים על כנפי הדימיון בניסיון לאתר החמצה פוטנציאלית של אדם אחר שלו היינו נישאים דווקא לו, אולי היו חיינו נראים אחרת, נראים כפי שתמיד חלמנו שיהיו ודמיינו לעצמנו שיראו.

ואכן רבים הם החושבים שלו רק הייתה בחירתם שונה, אולי טובה יותר, בוודאי היו מצליחים להקים בית לתפארת... אז רגע, מי בעצם אשם, האם זה אני בבחירתי הגרועה או בן זוגי עם תכונותיו שאינן מתקבלות על הדעת? ואכן רבים הם המחפשים אחר הגורמים, האחראים ובעיקר האשמים במצב הקשה אליו נקלעו עת חלפה לה תקופת ההורמונים המסחררים אשר את מקומם תפסה לה שיגרה אפרורית וכלל לא זוהרת, בלשון המעטה.