האדם מעצם היותו אדם, מאמין שחשוב שיבינו אותו ויהי מה. כאשר נולדנו ראינו את העולם כולו דרך עינינו בלבד ועל כן נדמה היה לנו שהכל "שלי". לילד רך אין תפיסת מרחב וכלליות אלא רואה הוא את העולם דרך ה"אני" הפרטי. הבעיה האמיתית מתחילה כאשר איננו עושים דבר על מנת לשנות תפיסה זאת ומתבגרים עם אותה התחושה ש"הכל" שלי והכל מגיע לי ויתרה מכך, שגם בחיי הנישואין חייב בן זוגי להבין אותי אף אם לא אמרתי דבר, וכמובן גם לקרוא את שפת הגוף שלי ולפעול בהתאם לציפיותיי.

ואכן אין אדם שלא היה רוצה שיבינו אותו ולליבו אומנם העניין הוא שציפייה זו עומדת בסתירה גמורה לעובדה שהתחתנו עם בני אדם ולא עם נביאים. אף אדם לא יכול לנחש מה עובר על השני, אף אם הוא האדם הקרוב אליו ביותר, מבלי שיאמר את שעל ליבו בצורה ברורה ומפורשת.

קוראים לזה ציפיות. הציפיות הן דבר נפלא ומבורך שכן אדם שמצפה לדבר מה, משמשת לו הציפייה כמטרה למענה שווה לפעול ולממש את שאיפותיו, ברם, פה גם טמון הטריז ובו עסקינן. כאשר אנו לוקחים אחריות למימוש ציפיותינו אכן זוהי עשייה חיובית ונפלאה שעשויה להביאנו להגשים משאלותינו, אומנם כאשר משליכים אנו את ציפיותינו על האחר, עשויים אנו לחוות אכזבה אחר אכזבה ולחוש מפח נפש קשה. אין דבר בעולם שהיה משמח את האדם יותר מאשר לו יכלו לקרוא את מחשבותיו ולספק לו כל צרכיו עוד בטרם פצה פיו כאשר הדבר נובע עוד מהיותנו עוברים ברחם אימנו.

לעובר הזעיר השוכן עטוף ומוגן ברחם אימו מסופקים כל צרכיו והוא, נטול הדאגות, משכשך לו במים החמימים. כאשר יוצא הוא אל אוויר עולם, חסר אונים, מספקים לו את כל צרכיו משום שחסר אונים הוא ואיננו מסוגל לדאוג לצרכיו ולו הבסיסיים ביותר. כאשר הילד גדל בתחושה כי סובביי יודעים ומכירים את מאוויי ואף צופים מראש את פעולותיי, אל נתפלא כאשר הוא, שהתבגר בינתיים ונישא בשעה טובה ומוצלחת, ממשיך כאדם בוגר לצפות שיספקו את צרכיו אף ללא אומר מילה.

הבעיה מתחילה כאשר שני בני הזוג, שניהם ילדים לשעבר (ואכן רוב בני האדם יודו כי חשים הם ילדים בנפשם, אפילו בגיל שמונים) מחכים ומצפים מבני זוגם "לקרוא" אותם ואת המתחולל בנפשם ולפעול בהתאם לרצוי להם. לא אחת מגיעות אליי לקליניקה תלונות כגון: "אבל ציפיתי ממנה", "מה הוא לא שם לב שאני לא במצב רוח?", "למה היא עושה זאת, היא הרי מכירה אותי?" או "ציפיתי שהוא יעשה זאת גם אם לא אמרתי מפורשות. הוא הרי יודע שזה מפריע לי"... ואכן, אנו מצפים חלק נכבד מחיינו שיבינו את המתחולל בקירבנו אף אם לא נתנו לדברים ביטוי ממשי בפינו.

טיפ חשוב: לדבר ברורות

אם כן הרשו לי לומר לכם דבר חשוב מעין כמותו : ציפיות יש רק בכריות! אני יכול לצפות אך ורק מעצמי ולפעול בהתאם אך לא הוגן ולא נכון הוא לצפות מבן הזוג שאף הוא טרוד בענייניו ובמתחולל בתוך נפשו ולרוב הוא פשוט אינו פנוי לשחק במשחקי 'קליעה למטרה' או 'נחש מה', לקרוא את מחשבותינו ולקיים את רצוננו, וכל זאת אפילו מבלי שניתן את מפת המסלול של 'מצא את המטמון'.

גם חשוב שנדע שכפי שעמוסים אנו בטרדותינו האינסופיים, כך עמוס הוא כל אדם עימו אנו מדברים. אז רק תארו לכם מה קורה כאשר עומס של אחד פוגש בעומסו של אחר... והרי לפנינו שיח של חירשים!

כל מי שמבקש לעצמו זוגיות טובה ומוצלחת לאורך ימים ושנים טובות חייב, ממש חייב לומר דברים ברורים שאינם משתמעים לשתי פנים, אף לאחר שלושים שנות נישואין! רק כך ולא אחרת. כל מה שלא נאמר אינו נשמע ובטח שלא מקבל מענה ואי אפשר להאשים בכך אף אחד חוץ מאשר את "המצפה" בעצמו. אבל, וישנו אבל גדול, חשוב עוד יותר שהדברים הנאמרים יאמרו בטונים נמוכים ובאופן הנכון והראוי, שכן אם נאמר את דברינו בביקורתיות ובליווי אנרגיה שלילית במקום לאמרם "בגובה העיניים" ובנימה שקטה ונינוחה אשר מגיעים עם אנרגיות חיוביות ורצון טוב, הם מראש לא יתקבלו והאנרגיות השליליות יכו גלים וימנעו כל התקדמות מיוחלת.

אם נדמה בנפשנו עני העומד בפתח ומושיט ידו לצדקה, לו יוסיף את המילים "תנו לי כסף עכשיו!", אך ברור כי מורת הרוח על חוצפתו בוא תבוא והצדקה לעומתה לא תינתן. ובניגוד גמור נדמה עני פושט ידו, משפיל עיניו ויודע שזוכה הוא לחסד מהזולת, ומאליו מוקיר תודה מקרב ליבו, לו נשמח לתת.

ישנה צדקת הממון וישנה צדקת הפה ועל כך גם נאמר "גדול המלבין שיניו לחברו יותר מהמשקהו חלב" כלומר שהענקת מילים טובות וחיוך לבבי שקולים אף יותר מנתינת הצדקה שמצילה ממוות. בעוד הנותן רוצה לחוש שזכה לעשות חסד וזה מה שמניעו לעשותו שוב ושוב, המקבל צריך להוקיר תודה ולגמול חיוך ולא להיות חלילה עז פנים ולומר "אני רוצה... ועכשיו!" או "לא יכולת לתת קצת יותר?!". אם נראה עצמנו כל חיינו גם כנותנים אך בעיקר כעניים נגיע לעמק השווה ונוכל לראות את האחר ולדונו כפי שדנים אנו את עצמנו, ומאליו כפי שיודעים אנו שאיננו מסוגלים לקרוא את מחשבות האחר, כך נבין כי גם האחר לא אמור ולא יכול לקרוא את מחשבותינו. אז אל, תפסיקו לצפות!

תרגיל ליישום: בכל פעם שעולה בכם ה"ציפייה" שבן זוגכם יקרא את מחשבותיכם, אימרו לעצמכם שהוא בוודאי לא יצליח לעשות זאת, על כל פנים לא כפי שהייתם רוצים שיעשה זאת ואם כן אזרו אומץ ואימרו דברים ברורים שברצונכם שישמעו, בזמן נינוח ובאופן חיובי. חשוב לזכור שהאדם שמתקשה לעשות עבודה בעצמו מצפה שבן הזוג יעשה אותה במקומו, קרי, כשאני לא תמיד מבין את עצמי, אני 'מצפה' שהאחר יבין אותי! אז זיכרו, אף אחד מאיתנו איננו נביא וכל אדם ישמח לעזור אם רק ניתן לו הכוונה מפורטת של מה היינו רוצים שיהיה ומה עושה לנו טוב, כמובן שבתוספת של חיוך מכל הלב. אז אל תצפו, פשוט יותר יהיה אם רק תאמרו.

לקריאת המאמר המלא ליחצו כאן.