הנה החופש הגדול בשיאו ויש שכבר פוזלים אל סופו ואף מתכוננים לחזרה ללימודים, קונים עטים ועפרונות, ספרים ומחברות וממתינים שיחלפו להם הימים עד תחילת השנה החדשה. הילדים משתעשעים, ההורים מאלתרים ומנסים בכל דרך לשמור על שיגרת חיים סבירה יותר או פחות והעיקר שיעבור לו הזמן בנעימים ובשלום.

לכל יצור אנושי משחר ילדותו ישנו צורך בסיסי בגבולות שכן זה הוא דרכו של עולם שכן בכדי להתקיים יש צורך בצמצום המאפשר חיים ואכן ניתן לראות כי את הים תוחם החוף, את הבית מקיפים קירות, את התא המשפחתי מגדירה ההתמסדות ואת כל זאת מלמדנו הבורא יתברך שעל מנת לברוא את זה העולם, צמצם את אורו בכדי שלא תהא רק התפשטות אור אינסופית.

עד כמה מוזר שזה נראה, יש לו לאדם נטייה להילחם ולנסות לפרוץ את הגדרות שסביבו אך יחד עם זאת אינו יכול הוא לחיות בלעדיהן שכן אין דבר שמביא שקט ובריאות לנפש יותר מהגדרת גבולות ברורים וישימים. כאשר ילד גדל ללא גבולות מהר מאוד הולך הוא לאיבוד ואף על פי שנראה שהוא באמת ובתמים נלחם מלחמת חורמה בכל מה שמנסה לגדר ולהגביל אותו, זקוק הוא בטבעו יותר מכל דבר אחר לדמות סמכותית שתדע לא לאפשר לו ליפול לבאר שחת כאשר הוא, נטול שיקול דעת מספקת הולך על קצה תהום.

זכור לי סיפורה של נערה שגדלה בבית ליברלי ופתוח לחלוטין אשר עשתה ככל העולה על רוחה ללא דין וללא דיין וכאשר זכתה להתקרב אל התורה והמצוות סיפרה שרק כעת, בדיעבד מבינה היא את גודל הסכנות אליהן נחשפה ובהן צעדה בשם החופש ורק בכדי לבחון עד היכן ניתן למתוח את הקצה מבלי ליפול.

היא חוותה חופש אינסופי שבאחריתו גם חבטות נפשיות רבות כאשר בסופו של יום בחרה לשוב בתשובה ולו רק בכדי לגדר עצמה סוף כל סוף בגבולות שיפסיקו את התניידותה על הקצה תוך שבירת כל המוסכמות והחוקים האפשריים. את החופש שנתנו לה היא הגדירה כמלא אדרנלין והרפתקנות מחד אך תחושת פחד וחוסר וודאות מאידך שכן אף פעם לא ידעה היכן תמצא עצמה בסופו של יום.

באחת משיחותינו התוודתה כי על אף שלא היה נראה כך, שיוועה היא יותר מכל להורים חזקים אך אוהבים שידעו לעצור את עגלתה הדוהרת ללא עגלון ואף הוסיפה שהיו רגעים בהם חשה שהתעלמותם ממעשיה גרמה לה לא אחת לחוש שלא באמת איכפת להם ממנה.

כללי חובה להורה

ובכן, יש לו לאדם צורך בסיסי ביותר לגבולות אך יצר המרדנות ('יצר לב האדם רע מנעוריו') שבו דוחף אותו להציג כלפי חוץ בדיוק את ההיפך הגמור, מה שמביא ילדים רבים שאחר כך הופכים למבוגרים לפרוק עול ולשבור את כל החוקים הקיימים במסגרת הביתית, הלימודית ובשלב מאוחר יותר אף המשפחתית.

ההורים לילד הסורר יוצאים מדעתם וללא מודעות יתרה נכנסים עימו למאבק איתנים שבסופו ישנם מפסידים בלבד. פה המקום לומר שבכדי לחנך הילדים על הדרך הטובה והנכונה ביותר בעיקר משום החשיבות העצומה בשימת גבולות הצועדים לצד אהבה (ולא בלעדיה), חשוב שלא לפעול משרירות הלב כי אם בעצה והכוונה ראויה ולעניין זה אף הייתי ממליצה במיוחד על הספרים "הורים כמנהיגים" של חיים עומר או "אין ילדים רעים" של מיכל דליות.

אז להלן מספר נקודות בסיסיות ליישום:

חשוב שהגבולות יהיו ברי ביצוע ולא מעיקים או כבדים מדי על פי נפשו של הילד.

בכל מקום בו אנו לוחצים הכי חזק שם נגרם הכי הרבה נזק ועל כן חשוב שנזכור שגבול אין משמעו כפייה בעיקר בדברים בהם אמור להיות לילד זכות בחירה כגון, האם התפלל בכוונה או האם למד על הצד הטוב ביותר וזיכרו ש"כפייה שווה כפירה".

אמון בילד זהו גבול חשוב מאוד כי כאשר ילד יודע שהוריו מאמינים בו באמת ובתמים לא ירצה הוא לאכזבם.

הפחדות ("שוטר יבוא לקחת אותך" או "הקב"ה יכעס עליך") רק מבריחות ומרחיקות את הילד ובטח שלא מסייעות לו להתנהג טוב יותר או לרצות להיות טוב יותר.

המילה "עונש" אינה חינוכית כלל וכלל משום שזהו איום ריק שבסופו ההורה לרוב ניכנע ולא מקיים "אני יעניש אותך אני אומר לך.... אני יכניס אותך לעונש אם לא תפסיק...." ולבסוף לא קורה כלום.... במקום "עונש" יש להשתמש במושגים של מעשים ותוצאות למעשים. לדוגמא: "אם אתה מכעיס אותי אתה לא תוכל להיות פה לידי כי אם לבדך בחדר", או, "אם את יודעת שאינני מרשה לאכול את משחת השיניים המתוקה ובכל זאת עושה זאת, תאלצי להתחיל לצחצח שיניים במשחה חריפה".

ולסיכום אומר שלו לימדונו בבתי הספר השונים על החיים האמיתיים כגון הכיצד להיות בן זוג טוב או הורה טוב, במקום שנלמד חוכמות חיצוניות שבסופן של שנות הלימוד הרבות אין לנו בהן כל שימוש או צורך אולי היינו מגיעים אל ההתמודדות בתוך התא המשפחתי פחות חסרי אונים ויותר חכמים אך משלא כך הם פני הדברים עלינו להשכיל וללמוד בכוחות עצמנו כיצד לפעול נכון כפי שאנו משכילים ולומדים מקצוע ונהיגה וכל זאת על מנת שנוכל ליצור בית אשר בו ישנם גבולות המאפשרים מחייה בריאה ושפויה לכל בני הבית, הן להורים ובעיקר לילדים. בהצלחה!

למאמר מתוך אתר כיכר השבת לחצו כאן