יש שיגידו שלהיות הורים זה הוא המקצוע הקשה ביותר בעולם שכן בכל עבודה אחרת ניתן לשים מסכה ולהעמיד פנים, להתרחק כשלא מתאים ובעיקר להדפיס כרטיס ולהביא את היום לסיומו.

אומנם מרגע שהפכנו להורים אין עוד הפסקות (מההורות) שכן זהו תפקיד ייעודי שתופס חלק נכבד ובלתי נפרד מזמננו וממהותנו ועל כן עלינו לשאול עצמנו שאלה: האם ייתכן שבכדי לעבוד עם רובוטים ממוחשבים, ניירת ומספרים צריכם אנו ללמוד חודשים ואף שנים אך דווקא בעבור העבודה הקשה והקריטית ביותר שעשינו ונעשה בחיינו – עבודה עם בני אדם זעירים אותם אמורים אנו לעצב ולטפח, להעצים ולחנך אין אנו ממהרים כלל וכלל לעמול ולהזיע בכדי לקבל כלים והכשרה?

אני שומעת הורים רבים המתייגעים בחינוך ילדיהם ומשתדלים לתת בעבורם ככל יכולתם ועל הצד הטוב ביותר ובכל זאת הם אינם נשמעים להם ואף פועלים כנגדם כאשר הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בגיל שנתיים כמו בגיל חמש עשרה. המצב גורם לכך שההורים חשים חסרי אונים ונטולי שליטה על המתרחש ואז קורה אחד משני דברים: הם הופכים להיות תקיפים ו"מפלצתיים" (כפי שתיארו זאת הורים רבים) או לצד השני, הופכים הם לכנועים וחסרי עמוד שידרה מה שמביא את הילדים "לטפס על גבם" עוד יותר. לכאן או לכאן נוצרת מציאות בה ההורה לא מוצא את ידיו ואת רגליו והולך לאיבוד בין שלל מאמרים, ספרים, עצות מהדודות והדודים, מהסבתות והסבים אך דבר לא משתנה. אוסיף ואומר שחשוב שנזכור שגם ילדינו עוברים כל מיני תהליכים וגם הם בעצמם לא תמיד יודעים למה הם פועלים כפי שהם פועלים שכן אף ילד לא מתעורר בבוקר תוך שהוא אומר לעצמו "היום אני מתכוון להוציא את הוריי מדעתם בכל מחיר" שכן לכל ילד יש צורך קיומי להתקרב להוריו ולא להרחיקם.

אם כן עליי לציין שאחת הסיבות לבלבול הגדול בחינוך הילדים בדורנו הוא שאיבדנו את הביטחון העצמי שלנו בעצמנו ובנכונות הדרך החינוכית אותה אנו מנסים להתוות לילדינו מה שיוצר מצב בו לכל מעשה ולכל מילה שאנו עושים או אומרים מתלווה כזנב רגש אשם מנקר שמסתובב בראשנו ובליבנו כזבוב טורדני שאינו נותן מנוח. "האם פעלנו נכון? או אולי היינו צריכים לעשות אחרת? אולי אנחנו בכלל הורסים את נפש ילדינו" ועוד ועד.... למעשה, מה שהוביל לכך הינה הפסיכולוגיה המודרנית ששמה את הילד במרכז העולם ובמרכז החיים עלי אדמות דבר שבא לידי ביטוי במיקומו בראש פירמידת ההיררכיה המשפחתית במקום בתחתיתו (אחרי אבא ואמא), באינספור אטרקציות לילדים (אין חופשה מוכרת כמו חופשה עם אטרקציות ופעילויות מיוחדות לילדים), בכך שהילדים הפכו לבעלי המידע והכוח במקום הוריהם ("אני לא מבין כלום במחשב הזה והוא כאילו יצא עם המחשב מהבטן") ובעובדה שבשורה התחתונה הם אלה שמנהלים אותנו כרצונם.

אחד הכלים החשובים שברצוני להעביר אליכם הוא שאין חינוך ילדים אם אנו חשים אשמים, שכן ייסורי מצפון הם שבירת כל הכללים והקודים החינוכיים ואת הדבר ניתן לראות בכך שעד לא מזמן ההורים (בעיקר אבא) היו מדברים עם ילדיהם עם העיניים ללא כל צורך להוציא מילה מהפה. הילד לא היה צריך כל מלל משום שברור היה לו מה הוא עליו לעשות ולו רק מפאת ביטחונו העצמי של הדמות ההורית העומדת מולו והסמכותיות המשודרת אליו. יש לזכור שילדים זקוקים בצורה נואשת לגבולות ברורים וישימים שכן אחרת הולכים הם לאיבוד בין שלל המסרים הכפולים שההורים חסרי הביטחון מעבירים.

ועוד, ילד יכול להסתגל לכל מצב ולכל מציאות לו רק יהיה מי שיעמוד מולו ויראה לו שהקרקע לא נשמטת תחת רגליו, שיש לו גבולות שמאפשרים לו לגדול בריא בגופו ובנפשו ושיש מי שעומד מולו ולוקח פיקוד תוך אסרטיביות וסמכותיות (ונא לא לבלבל סמכותיות עם תקיפות משום שסמכותיות באה לידי ביטוי דווקא בשקט ובביטחון ולא בצעקות שמעידות על איבוד שליטה).

שיקוף

ולסיכומו של עניין, חשוב שנזכור שהילד בסך הכל משקף לנו את התנהלותנו מולו מה שמביא לצורך לברר עם עצמנו אולי עלינו לחזק את יסודותינו ולבחון דרכי פעולה שונים, לבל ניפול לרשת של ייסורי המצפון הבאים לומר לנו שאין אנו הורים מספיק טובים לילדינו שכן כל ילד וילד שיצא דרכנו נבחר בקפידה מתוך ידיעה שהוא הטוב ביותר בעבורנו ואנו הטובים ביותר בעבורו ועל כן אם לא נלקה עצמנו יתר על המידה עם כל טעות שאנו עושים נוכל להתרכז בצד החיובי של התא המשפחתי ולא בצד המיותר והשלילי שמפיל אותנו וסודק לנו יותר ויותר את חלום היותנו הורים טובים ונפלאים לילדינו.

חשוב שנחזיר את עצמנו לראש הפירמידה ונשאיר את הילד להשתלב בתוך המסגרת המשפחתית מבלי ללכת שבי אחרי כל גחמה או שיגעון אליו הוא מנסה להובילנו או לחבוט עצמנו אם קרה הדבר וקצת יצאנו מכלל שליטה, כמובן ללא אלימות פיסית או מילולית (פליק על הישבן איננו בגדר אלימות!). לו רק נדע שאנו הדבר הטוב ביותר בעבור ילדינו אזי נאפשר לנו מראש לטעות ולהיות אנושיים שכידוע מטעויות למדים ומתחשלים ואין כל צורך בייסורים. בהצלחה!

למאמר מתוך ערוץ 7 לחצו כאן