חג הפורים הינו חג מובהק של ילדים מחייכים אשר יוצאים לרחובות בשלל תחפושות וצבעים המאירים את עיניהם וליבם של כל רואיהם. אומנם חג זה בא להזכיר לנו ההורים כי על אף שהתבגרנו ועול רב נשוא על כתפנו, גם אנו עדיין ילדים.

בכל מסגרת אפשרית בה אנו למדים, מחנכים אותנו להיות מאופקים, בוגרים ואחראיים, שכן הדבר חשוב בכדי ליצור מסגרת וגבולות בלעדיהם לא ניתן להשתלב בחברה. האדם כיצור חברתי, מחפש להשתייך לסביבתו ואף יתרה מכך, מחפש אישור חברתי על עצם קיומו ופועלו, לפיכך נתקלים אנו רבות במחשבה של "מה יגידו" או בדאגה "מה יחשבו עליי"... הבעיה מתחילה כאשר נדמה לנו שעלינו לנטרל כל תכונה ילדותית בכדי להשתלב בעולם של המבוגרים, מה שמביא לכך שאנשים בעלי חוש הומור נתפסים רבות כ"לצים" או "שטותניקים" ואינם נלקחים ברצינות.

בימינו רצינות נחשבת לדבר חשוב מעין כמותו בעוד חוש ההומור נזנח והופך לנחלת יחידי סגולה, מה שמביא מיליארדי אנשים המסתובבים על פני כדור הארץ להיות עצובים ומיואשים יותר ויותר.

ידוע הביטוי כי ה "צחוק יפה לבריאות" ואכן מחקרים רבים שנערכו בשני העשורים האחרונים מראים כי כאשר אדם צוחק, הוא אוטומטית הופך לאופטימי ושמח יותר. עד כדי כך מגיעים הדברים שבבתי חולים רבים מעסיקים ליצנים וקומיקאים המסתובבים בין מיטות החולים ומבדרים אותם, דבר שהוכח כיעל בריפויים של החולים ובהקלה על קרוביהם הישובים סביב מיטתם.

אותם המחקרים גם מראים שאנשים שמחים שצוחקים יותר, הם אנשים חולים הרבה פחות ובריאים הרבה יותר וליתר דיוק בשישים וחמישה אחוזים יותר!!! גם צחוק מאולץ מביא לאותה התוצאה של הבראה ואופטימיות רבה יותר שכן המח שמקבל פקודה לצחוק איננו מבדיל בין צחוק אמיתי למזוייף ובכל אופן, הוא מפריש את אותם ההורמונים החיוניים המאפשרים חיזוק משמעותי של מערכת החיסון ובכך לריפוי מהיר ויעיל יותר של האדם.

גם כאן נכונה היא האמירה ש"מתוך שלא לשמה יבוא לשמה" – אם נעמוד מול המראה ונעשה לעצמנו פרצופים, עצם הרעיון והמראה "המטופש" יביא אותנו לידי גיחוך של ממש שיסייע לנו לפתח בקרבנו חוש חיוני מעין כמותו – הומור ובעקבותיו שמחה.

אחת הסיבות המונעות אותנו מלהשתטות היא התחושה שעלינו לנהוג כמבוגרים עם "ראש על הכתפיים" בכל רגע נתון, אף כאשר אנו נותרים לבדנו. הרצינות הופכת לחלק בלתי נפרד מחיינו בעוד התכונה הילדותית של צחוק משוחרר הופכת לנדירה יותר ויותר.

תרגיל לפורים

על כן אם ברצוננו "לשחרר" מעט מכובד החיים ומתחושת העומס המעיקה המלווה אותנו בכל יום ויום חשוב שנטפח גם את הילד החי ובועט שבקרבנו ונפסיק לנסות להתכחש לו בכל מחיר שכן נדמה כי את אותו הילד פשוט הכנסנו לתוך כספת נעולה שאת המפתח לה זרקנו לים ביום בו נישאנו... בנוסף עלינו לדעת שעל אף שבתוך המסגרת בה אנו מצויים ישנם קודים התנהגותיים שעל פיהם חשוב שננהג, אם לא נזכור גם את עצמנו ואת אישיותנו תוך התייחסות לקיומנו כאינדיבידואל, נאבד את האישיות המייחדת אותנו מכולם ונהפוך בעינינו ובעיני סביבתנו לעוד חלק מתוך פס ייצור ארוך והמוני שהחל בששת ימי בראשית ויסתיים עם ביאת משיח צדקנו.

מוסר גדול למדים אנו מדוד המלך עליו השלום אשר לא שם ליבו ל"מה יגידו" או "מה יחשבו" והרשה לעצמו, על אף היותו מלך ישראל להשתטות ולקרקר מתוך ידיעה שרק השמחה היא שתביאהו לעבודת השם הטובה ביותר עד כדי רוח הקודש וזאת למרות התלאות והקשיים האינסופיים שחווה הוא בחייו.

לסיכום: אם ברצוננו להגיע לידי שמחה אמיתית בתוך מהלך החיים הסוער שכל אחד ואחד מאיתנו חווה עלינו לעצור ולשאול עצמנו האם לא שכחנו משהו - להיות לעיתים משוחררים כילדים.

תרגיל ליישום: בפורים הזה כולנו מתחפשים!!! גם גדולים וגם קטנים. קשקשו על פניכם מספר פרחים או לבבות, שימו פאה מקורזלת והבחינו עד כמה המעשה הקטן הזה מכניס שמחה בליבכם. וללא כל קשר לפורים, מצאו חמש דקות בסוף כל יום ועימדו מול המראה תוך שאתם עושים פרצופים מצחיקים, מוציאים לשון ומחייכים חיוך טיפשי. אם תזכו לעשות זאת בעקביות בכל ערב מחדש, תיווכחו איך הדבר משפיע על מצב רוחכם ונפשכם עד כדי הנחלת אופטימיות ושמחה בליבכם ובחייכם.

למאמר מתוך אתר כיכר השבת לחצו כאן