בעוד רגעים ספורים יעמוד כל יצור נברא ביום הדין הגדול והנורא, בו יפתחו כל ספרי מרום. ברגע האמת, תעמוד נשמתנו הטהורה בפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ותיתן דין וחשבון על כל צעד ושעל שעשינו ועודנו עושים בעולמנו זה, מי לטוב ומי למוטב. באותם רגעים גדולים ייגזר על האדם כל עתידו, מי לחיים ומי למיתה, מי לעושר ומי לעוני, מי לבריאות איתנה ומי לא עלינו לחולי. ואנו, היכן ליבנו? היכן מחשבתנו? האם באמת מבינים אנו את גודל ומעלת היום הקדוש הבא עלינו לטובה?

דומה הדבר לאדם המקבל צו מבית משפט העליון. בצו נכתב, כי נתפס הוא בעדשות המצלמה מבצע עברה קשה וחמורה, אשר עליה ייתן הוא את הדין בעוד כך וכך ימים. האדם, שכלל לא יודע על מה נתפס ומה מצפה לו, רועד מפחד, ומנסה לגולל בראשו את שלל מעלליו ועברותיו, בניסיון לדעת ולהבין על מה ולמה, מזומן הוא בפני שופט בית המשפט העליון.

ככל שחולף הזמן, שוקע האדם בהרהורים ובתהיות על אשר צופן לו עתידו, ועל מה יהא עליו באותו משפט גדול ונורא, אשר לא שופט פשוט הוא שידון אותו, כי אם נשיא בית המשפט העליון. אותו האדם, שוכר את גדולי עורכי הדין אשר ידו משגת, יושב עימם לבירורים והתייעצויות, ומנסה ליישב את דעתו, בכדי שכאשר יבוא היום הגדול, לא ימעד ולא ייכשל בלשונו, אלא יעשה כל שביכולתו בכדי לזכות בדין.
ככל שנוקפים הימים, וחולפות השעות, מתגנבים עוד ועוד פחדים וחששות. עוד אימה, שמא בשל מעשיו, אשר הוא כלל אינו מודע להם ולחומרתם, לא יצליח חלילה לעורר את רחמיו של השופט לגזור דינו לטובה. ימיו נטולי תאבון, ולילות שלמים חולפים עליו ללא שינה. מלאי הרהורי חיל ורעדה.

מגיע היום הגדול, והלה לובש בגדים מכובדים ככל שידו משגת, ומגיע עם סנגורו אל בית המשפט. הוא נעמד מאחורי דוכן הנאשמים ופורץ בבכי מר. "אדוני השופט", הוא פותח ואומר, "יודע אני שאינני שלם. גם יודע שבוודאי מעשיי וחטאיי רבים הם. אומנם גם יודע אנוכי שליבך לב רחום, ושדינך דין צדק. אומנם עומד אני לפניך ככלי מלא בושה וכלימה, מתחנן על נפשי ועל מעשיי כי רעים המה, מתוך ידיעה שאת דיני תגזור כגודל רוב טובך העצום, ואשר רצונך הינו להשיבני אל המוטב, ולא חלילה שאאבד בשאול תחתיות. על כן מבקש אנוכי ממך לגזור את דיני לטובה, ומקבל על עצמי להשתדל בהשתדלות גדולה ועצומה, לא לשוב עוד לדרכי הרעה, כי אם לדבוק בטוב ולרדוף אחר הצדק והשלום".

מביט בו השופט, ודברי האמת הניכרים מדבריו של הנאשם, מרככים את ליבו. לאחר שנרשמת בתיקו אזהרה חמורה, נשלח האיש לחופשי, בשאיפה ובתקווה כי יתקן את מעשיו הרעים וישוב אל דרך המלך.
והנמשל הוא, שכל אדם חי את חייו וכלל אינו מודע לחטאיו כי רבים המה, כאשר כל צעד ושעל מתועדים בכל רגע ורגע, גם הנעשה בחדרי חדרים. שנאמר "עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים!" (אבות ב', א'). הוא שכלל אינו מודע לחומרת מעשיו, אינו חש לדרכיו וממשיך להתנהג כמו היה הכל בסדר גמור. נכון הדבר עד אשר מקבל הוא צו המורה לו על חודש אלול הקרב ובא, הנותן לו זמן לתקן דרכיו, לפשפש במעשיו ולקנות לו סנגורים טובים, הם התשובה, המצוות והמעשים הטובים.

לו רק היה רואה האדם בעין רוחנית את המציאות, היתה נופלת עליו אימה ופחד, שנאמר "תיפול עליהם אימתה ופחד" (שמות טו, טז), לקראת יום הדין הגדול, הוא ראש השנה. ביום זה אין הוא עומד בפני שופט בשר ודם, כי אם בפני מי שאמר והיה עולם. הקב"ה, רחום וחנון, מחכה שיבוא בפניו בנו אהובו כשחרטה אמתית בליבו, על כל אשר סרח בדרכו ויבקש הזדמנות כנה ואמיתית לתקן את דרכיו וללכת מעתה ואילך אך ורק בדרך הישר. ואזי מצפה ומייחל הוא שיכמרו רחמיו של המלך העליון, ותינתן לו עוד הזדמנות נוספת לתקן דרכיו ולשוב בתשובה שלמה.

לסיום, כפי שרואים אנו, כל העולם רועש וגועש כמרקחה אחת גדולה, כנכתב בנבואות אחרית הימים. עומדים אנו ברגעים הגדולים ביותר בהיסטוריית העולם מאז ששת ימי בראשית. גרגיריו האחרונים של שעון החול הענק של עולמנו זה, עוד רגע קט נופלים. המאורעות הנוראים והרציפים המתחוללים בעולם כולו, מאותתים לנו שכבר אין זמן אחר לתקן מעשינו ולשוב אל בוראנו.

לא שבוע הבא, וגם לא מחר, כי אם "היום אם בקולו תשמעו" (תהלים צו, ה). צריך כל אדם לשוב אל השם יתברך, אביו אוהבו מרחמו, באהבה וביראה, בחיל וברעדה, בדברי ריצוי ובתחנונים, בכדי שיעורר על עצמו רחמי שמיים מרובים, ויזכה להיכתב ולהיחתם לחיים טובים ונצחיים, לעולם הזה ולעולם הבא.

למאמר מתוך אתר הידברות לחצו כאן