לילה ארור אחד, שלושה נעלמים, אט אט, קצת מאוחר, מתחילים החיפושים.

עם שלם נושא עיניים, מרים כפיים, ממלמל בקול או בלחש תפילה, נושך שפתיים.

מצפים מייחלים, חוזרים להיות מה שאנחנו באמת, מקשה אחת מאוחדת.

עם קשה עורף ילדיך אהוביך, אך ללא ספק אומה מיוחדת.

מגדל אור לגויים, מלמדים מה היא אהבת ישראל, אהבת החיים.

כאיש אחד בלב אחד מצפים, מייחלים שישובו החטופים, יכנסו אל ביתם בריאים ושלמים.

תפילות נישאות, עצרות מתכנסות, זעקה ותחינה תחת כיסא הכבוד נשמעות.

"הקב"ה לא עובד אצלנו"... אמונה מופלאה במציאות בלתי אפשרית, מושא להערצה.

אומרת אם יהודיה שנהפכו ימיה כמו לילותיה ארוכים מנשוא, עיניה טרוטות שינה.

כזריקה שלא מפספסת החודרת היישר אל תוך הלב עובר שיעור המוסר,

בעל כורחנו ולצערנו זכינו להתחזק ולהתאחד דווקא מן המייצר.

חיפושים נרחבים, מלאי ציפייה דרוכה, מדחיקים את האפשרות לבשורת איוב,

אך הנה היא בכל זאת מגיעה וגורמת למיליוני לבבות של רחמנים לכאוב, לדאוב.

בשורה מרה, קול דממה רועמת, זועקת. הבטן מתהפכת, הלב רוטט.

ציפייה דרוכה מסתיימת באכזבה קשה שלא יוכל להעביר ולשרבט אף עט.

כוחות בלתי מובנים, אל אנושיים של הורים שואפי חיים, מתחלפים ביגון כבד,

כולם רוצים לעטוף, לחבק, ולעזור לשכולים הטריים לנסות להתמודד.

הקב"ה לא עובד אצלנו, זה נכון. אך רק תיראה אותנו אבא, הבט בבניך.

כמה יפה הוא ישראל אשר בו תתפאר, יפים הם וענוגים ילדיך, עם תפארתך.

התפילות אינן שבות ריקם, זה ידוע, אומנם בקשה אחת נותרת מתחננת.

שלא ניפול מכובד המסע, שאויבנו לא יזכו לראות אומתך העדינה נשברת.

אב הרחמן קח זעקתנו הבוקעת כקול שופר, באלו הרגעים, מכל לב שמתפלל ומייחל

אנא ממך, אנא אבא, עשה שלא יתעכב עוד רגע אחד, אנא שלח כבר את הגואל.

ודבר קטן אחרון, אשא תפילה, אנא מלא את הלבבות בכח ובעוצמה למענך

בכדי שלא נצטרך עוד ייסורים בכדי להתחזק ביראתך, באהבתך ובתורתך.

שנאמר: "רבבה כצמח השדה נתתיך. ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים.

שדיים נכונו ושערך צימח. ואת ערום ועריה; ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמייך.

ואומר לך בדמייך חיי. ואומר לך בדמייך חיי".

כי אנחנו ילדיך עם בוחר חיים.


יהי זכרם של נפתלי פרנקל, גיל-עד שאער ואיל יפרח הי"ד ברוך ותהא נשמתם עדן.

למאמר מתוך אתר כיכר השבת לחצו כאן