עדרים, עדרים, צועדים ברחובות והעולם כמנהגו נוהג,
עדרים, עדרים רצים ומתרוצצים זה מתייגע והאחר מתמוגג

לא שמים ליבנו כיצד הזמן חולף, מותיר את שנותינו מאחור,
האמת נעדרת וכלל לא ברור מה נכון ומה לא, מי רשע ומי גיבור.

מלחמה מתחוללת מסביבנו ובתוכנו, אכן מלחמה עקובה מדם,
האויב לא מרחם והיצר לא פוסח, עומדים על הקצה, חשים זאת כולם.

אומנם, נאחזים בכל כוחנו באשליות ובדמיונות שמוכר לנו זה העולם,
מפחדים ובורחים, מלחשוב על הרגע בו יכריזו כי תם זמננו ונשלם.

בינתיים המודרניזציה יוצרת דמוניזציה לכל דבר שבקדושה,
ואז הכל חשים בפרטיות ובכלליות שמתחילה לה עוד כתישה.

קול דודי קורא, פתחי לי אחותי רעיתי, עד מתי תתני לי להמתין,
הזמן קצר ואת אינך מבינה שבנועם או בכוח אאלץ לגרום לך להבין.

בתי אהובתי, כל מה שעשיתי ועושה כל העת, זה הכל למענך,
יונתי תמתי, את העולם אני ארעיד ואהפוך בכדי שתשמיעני את קולך.

קומי אורי, הקיצי משנתך, התנערי מעפר ולבשי כבר בגדי תפארתך,
מתי תביני שאת יפה ומום אין בך, אנא הפסיקי ברפש להתלכלך.

אור אינסוף עוד רגע ירד לעולם, ברגע החשכה תתהפך לאורה,
ואת ישנה, כמו לא באמת, נוחתים סביבך אותות וסימני אזהרה,

אהבתי אותך, כלה ענוגה, אז למה זה תפני לי את גבך?
כל בקשתי שלא תיזני מאחריי, את בריתנו השיבי אל ליבך.

התבונני סביב וצאי מעיוורונך שכן כלו כל הקיצין,
ואני שמתחנן לגאול את שאהבה נפשי קץ מלהמתין,

עוד רגע אשוב ואמלוך בכבודי, ואז תראי שהכול היה הבל הבלים,
שכן, אני שצופה מראשית לאחרית את גאולתך, רוצה כבר להשלים,

אז בואי, כלה, נצעד יחדיו, שכן זכרתי לך חסד נעורייך,
עלי על סיפוני ונשוב ונתאחד, אם ורעיה היי לי לנצח נצחייך…

למאמר מתוך אתר קוקר לחצו כאן