נער צעיר מודיע להוריו שכבר נמאס לו מהמגבלות שהם מטילים עליו, שהוא מרגיש חנוק משלל החובות שעליו לבצע, ושהחליט לעזוב את הבית כדי להיות חופשי ומאושר. כל ניסיונות השכנוע מצד הוריו עולים בתוהו, והוא אורז מזוודה ויוצא לדרכו. אם כבר להיות חופשי ומשוחרר, אז עד הסוף... מיודענו מתמקם באמצע פארק עירוני ירוק ומלבלב. הציפורים מצייצות לפניו, השמש מאירה לו פנים, הדשא מלטף אותו, והתחושה... כמו ציפור דרור.

הערב מתחיל לרדת. הנער מפשפש בין חפציו בניסיון לתור אחר סוודר מחמם. לדאבונו הוא מבין ששכח לקחת בגדים מחממים. האוויר הצונן מתחיל לחדור עד לשד עצמותיו, אך הוא משכנע את עצמו שאין מחיר לחופש, ושעליו לדבוק במטרה.

לילה לא פשוט עובר על אדון החופש, ובעלות השחר הוא מוצא עצמו זוחל, טרוט עיניים, בחזרה הביתה. הוא מגיע לביתו הישר לזרועות אמו, המקבלת אותו בשמחה ובאהבה. לפתע מבין הנער שדווקא בבית בעל קירות הבטון, שבתוכו הוא מוגבל – הוא זוכה לחופש האמיתי. בן רגע הוא מרגיש שוב מוגן, עטוף ושמור, ומאותו יום והלאה משתדל לשמוח בחלקו, ולפעול בתוך גבולות החיים ומגבלותיהם.

לפעמים נדמה ליהודי, המשתדל לעבוד את בוראו ולקיים את חוקיו, שעול המצוות – המגבילות את צעדיו – כבד עליו. נדמה לו שאם יהיה משוחרר יותר לעשות ככל העולה על רוחו, יזכה בחופש המיוחל. אולם כשהוא מתרחק מאביו, המבקש להציב בחייו גבולות וסייגים לטובתו, לרוב ירגיש כאותו נער מכווץ ומבוהל במרכז הפארק העירוני.

בספר ויקרא מגיש אבא אוהב לילדיו האהובים את המגבלות המשחררות ביותר בעולם, העומדות כחומות בצורות המגנות על נפשם ונשמתם. חוקים מדוקדקים, שאך ורק באמצעותם יכול היהודי לחוש שייך, מוגן, שמור ועטוף, פועלים את פעולתם גם כאשר שכלו הדל צר מלהבין את עמקותם.

אז נכון, רובנו סטינו מהדרך שוב ושוב. אולם המסר הגדול והחשוב ביותר איתו מסיימת פרשתנו הוא, שגית? חשבת שחופשי זה מאושר? הבנת את טעותך? אז רק תחזור הביתה, תודה בטעותך, ויתקיים בך דבר הפסוק: "וכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה', וְנִסְלַח לוֹ, עַל-אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר-יַעֲשֶׂה, לְאַשְׁמָה בָהּ".

למאמר מתוך אתר הידברות לחצו כאן