העצמה לנשמה לפרשת צו: לא למות על קידוש אבק
המחיר ששילמתי על ההברקה של הבית דרש ממני מחיר גבוה ממה שאני מוכנה לשלם. ומי בכלל ביקש את זה ממני?
הרבנית חגית אמאייב / י' ניסן התשע"ז /
לפני כעשור מצאתי את עצמי במצב שהרגיש כמו התמוטטות עצבים. לא פחות. היה זה לאחר מרתון מטורף של ניקוי ארונות, חלונות, מסילות, תיקים, כלים, ספרים, צעצועי ילדים ובעצם כל מציאות נוכחת שנקרתה בדרכי, בין אם זה דומם, צומח, חי או מדבר. הלחץ והמתח הורגשו בכל פינה מבפנים ומבחוץ, מול עצמי ומול בני ביתי, שכמובן החזירו לי באותה מטבע לוחמנית.
בשלב מסוים פשוט השלכתי את עצמי על המיטה ובהיתי בחלל החדר, כשמחשבות של סבל ותסכול תוקפות וממלאות את מוחי היגע. "אף אחד לא מבין אותי! אוף, נמאס לי! זה לא נגמר... אני עומדת להשתגע... עד שאני לא אמות פה אף אחד לא יגיש עזרה... בא לי לברוח מהכל, פשוט להיעלם, ושיחפשו אותי... אני לא יכולה יותר!".
מצאתי את עצמי נוהמת, זועמת, מתלוננת, נלחמת, צורחת, מתרחקת ובעיקר מתבוססת בדייסה שאני בעצמי בישלתי, ואותה אני מנסה לנקות.
את ליל הסדר שהגיע לבסוף, לא באמת חגגתי. אני, כמו גם רוב הנשים המסובות לשולחן החג המהודר והמעוצב, הרגשתי כתרנגולת מרוטת נוצות, שבחסדי שמיים לא עלתה לבסוף לגרדום.
באותה שנה החלטתי שזו הפעם האחרונה שאני עושה זאת לעצמי! הבנתי ששום דבר בעולם לא שווה את המצב אליו הגעתי. מסקנתי החד משמעית הייתה שעדיף לי שיישאר אבק בבית, והעיקר לא להכניס חמץ לנפש ולנשמה. שאני מוכנה שעל החלונות יוותרו שאריות מעוד סופת חולות תורנית – ובלבד שחלונות לבי ולבבות בני ביתי יישארו נקיים.
ההגזמה הפראית בניסיון להבריק את כל המחוזות הנסתרים אליהם לא טרחתי להגיע במהלך השנה כולה, עלתה לי במחיר בריאות הנפש שלי ושלום הבית שלי. מחיר יקר מכדי שאסכים לשלמו שוב.
הרי החיים חשובים מכדי להעלות אותם קורבן על מזבח הכפייתיות שלנו. מצוות התורה ניתנו לאדם, ומטרתן אחת: "וחי בהם". כי מי בכלל ביקש מאיתנו למות על קידוש אבק?! ועל מצוות "בל תוסיף", האם שמענו? ולסיום, האם נמשיך לאפשר למידת הגאווה להביא אותנו לחשוב שחכמות אנחנו מחז"ל הקדושים, שהגדירו בעבורנו את ההלכות של ניקיונות החמץ הראויים והמידתיים לקראת הפסח? האם חששו הם "למשהו" של חמץ פחות מאיתנו?!
והמסר ברור. אם שוב מצאנו את עצמנו מגיעות לשולחן ליל הסדר הזה מתוך שיעבוד מר ליצר הרע, שהביאנו לכעסים עצומים ולכאב בל יתואר, בגוף ובנפש – כל שעלינו לעשות הוא להחליט שלשנה הבאה אנו באמת מוכנות להיות "בנות חורין", ולשחרר... כי רק "עבד ה' הוא לבדו חופשי". פסח כשר ושמח.