הקול הנשנק שמעבר לקו מחזיר אותי באחת למציאות. "אני משתגעת! אני אומרת לך, אני פשוט יוצאת מדעתי! אני כבר לא יכולה עם הניסיונות הענקיים האלה! אני בקושי מצליחה להתאושש ממכה אחת וכבר ניחתת עליי מכה חדשה וכואבת יותר. מתי זה ייגמר, תגידי לי? מתי אוכל לשבת בנחת ולהירגע?! איך אוכל להחזיק מעמד???".

היא בוכה, וליבי איתה. אני רוצה לעזור ככל יכולתי, ויחד עם זאת הכלל החשוב והיסודי ביותר שאימצתי לי, הוא שאם הקב"ה נותן לאדם את מציאות חייו וזה כולל את כל מה שעובר עליו, זה בוודאי לטובתו. הרי הקב"ה אוהב אותנו, דואג לנו ורוצה להיטיב לנו בעולם הזה ולעולם הבא, יותר מכל אחד אחר, ואנחנו בצמצום ראייתנו ובצרות תפיסתנו רוצים דברים אחרים שעשויים להיות לא נכונים בעבורנו, ושאולי אף עשויים להרחיק אותנו מהמטרה לשמה באנו לעולם. והרי ידוע שאין הקב"ה מעמיד אדם בניסיון שהוא אינו יכול לעמוד בו, ואם כן, בוודאי יש לנו הכוחות הדרושים על מנת להתמודד ולהצליח במלחמתנו אל מול הקולות המאיימים שמנסים להפיל אותנו לעצבות, לייאוש ולמרה שחורה, ולמרות הכול להגיע לשמחה.

פרשתנו מספרת לנו על מאבקו של יעקב אבינו ביצר הרע, מלאך השם, שתופס אותו דווקא ברגעים בהם הוא כביכול הכי לא מוכן: "וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר... "

כלומר התורה הקדושה באה לומר לנו שגם כשנדמה לנו שאנו לא מוכנים לקראת ההתמודדות המתרגשת עלינו, הן מבחינת כוחותינו הנפשיים והפיסיים והן מבחינה רוחנית ואמונית, יכולים אנו לנצח במאבקנו מול היצר הרע וחילותיו, שהם הכוחות החשוכים המנסים להחליש את כוחנו ואמונתנו בישועת השם.

לימדונו חז"ל: "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע". כלומר, זוהי מלחמה שנמשכת ותימשך עד יומנו האחרון. החוכמה היא להחזיק חזק, לא להתייאש מעצמנו גם כשנפלנו להיכן שנפלנו וטעינו במה שטעינו, כי ידו של הקב"ה פשוטה לקבל את השבים, ו"מודה ועוזב ירוחם". וכן, פרגון ומילים טובות לעצמנו בוודאי רק יועילו.

הגאווה אומרת לנו: "אני טעיתי?! אני נפלתי?! איך יכול להיות?!"

ולעומת זאת ענווה אמתית אומרת: "נכון טעיתי, זה משום שאני בן אדם", ומאפשרת לנו לקום מכל נפילה, ולהתחיל בכל פעם מחדש בבחינת "עד עלות השחר", כלומר עד שבוקע אור גדול מתוך החשיכה המאיימת. או אז מביט יצרנו הרע במאבקנו העיקש, ומבין שניצחנו במערכה, בבחינת: "וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ".