אדם אחד נסחף לאי בודד לאחר שספינתו טבעה בים. עד מהרה הוא מצא עצמו במלחמת הישרדות קשה תוך ניסיון בלתי פוסק לתור אחר מזון ומחסה. במאמץ כביר הוא בנה לעצמו "בית" מאולתר בו העביר את רוב זמנו בהעלאת זיכרונות על כל מה שהותיר מאחור ובמחשבות שלא נתנו לו מנוח.

בחלק ממחשבותיו התייחס ל"עובדות בשטח" שמראות לו שאין לו שום סיכוי להיחלץ ממצב הביש אליו נקלע, והרי מאז שהגיע למקום לא דרכה בו רגל אדם, מלבד רגליו שלו.

בחלק האחר של מחשבותיו ניסה בכל כוחו להפיח רוח חיים. הוא הזכיר לעצמו שבוודאי ישנה תקווה ושיום יבוא והוא ייצא מכאן. הוא שב וצייר בעיני רוחו את רגעי האושר בהם הוא שב הביתה ופוגש את יקיריו. יום רודף יום והאיש כמעט ושכח מהיכן בא ולהיכן הוא קיווה לשוב.

ביום חם במיוחד, בשעה שיצא לצוד מזון למחייתו, פרצה שריפה שכילתה את ביתו המאולתר שבו הספיק לאגור "אוצרות" לרוב.

כששב האיש והבחין בנזק הרב נשא עיניו אל השמיים ושאל: אבל למה?! למה זה מגיע לי ריבונו של עולם???

באותם הרגעים "במקרה" חלף מעל המקום מסוק שהבחין בשרפה ובמיודענו השדוף וחילצו לשלום. בעל המעשה מבין שדווקא כשנדמה היה לו שאבדה תקוותו, ונראה היה שאיבד את כל אשר לו, הפך מספדו לישועתו. מתוך החורבן צמחה הישועה הגדולה ביותר לה יכול היה לצפות.

בחיי כל אדם ישנם מצבים בהם נדמה שאין מוצא ושאבדה התקווה. אולם התפקיד הגדול ביותר של היהודי הוא להמשיך לצפות ולייחל לישועה הממתינה לו "מעבר לפינה", המזומנת לו עוד מששת ימי בראשית, והרי הקב"ה לא ברא מכה קודם שהמציא לה תרופה. אם כן, כל שעליו לעשות זה לזעוק לה' מקירות ליבו ולחזק עצמו באמונה תמימה ש"אין עוד מלבדו יתברך שום כוח בעולם ובכל העולמות כלל", כדברי בעל "נפש החיים".

לאחר ההמתנה המייגעת, הממושכת, כשמגיעה הישועה אזי רואים עין בעין שהכל היה אך לטובה ומיד פורצת מעומק הנשמה שמחה עצומה שבוקעת את כל השערים ומעוררת את כל האיברים והחושים לשיר, להלל ולשבח לבעל הישועות, כבני ישראל בצאתם ממצרים.

יהי רצון שנזכה לנטיעות טובות ומצמיחות בעולם הזה ולעולם הבא, ונראה ישועות גדולות בכל העניינים ונשיר ונפאר כי "הוא א-לקינו, הוא אבינו, הוא מלכנו, הוא מושיענו, הוא יושיענו ויגאלנו שנית בקרוב, וישמיענו ברחמיו לעיני כל חי לאמר, הן גאלתי אתכם אחרית כבראשית להיות לכם לא-לקים". שבת שלום!