לעולם לא אשכח אותם רגעי מתח גואה, שהיוו נקודת דרך כה גורלית בחיי. ראיתי עד כמה החיים קצרים ושבריריים. גיליתי שאין לי ביטוח, או דרך לדעת מה יוליד רגע. ושכל הפגנות השרירים, והניסיונות הבנאליים לאחוז בשליטה ו"לנהל את העניינים" כראות עיני, מגוחכים המה. הבנתי שרגע השיא בחיים – הוא ההווה הנוכח. 

הבטתי בעיניה היפות, החלולות, הבוהות בנקודה אחת בחלל, והבנתי... הבנתי שאני לא מבינה כלום. אלו רגעי מבחן בהם עלי לעמוד, בדיוק היכן שהשכל נגמר, והרגש מפרפר, מהתל, מבלבל.

"ריבונו של עולם!", זעקתי מקירות ליבי. "תודה! תודה! ושוב תודה! על חמש השנים הנפלאות עם הילדה המדהימה שהפקדת בידינו! תודה על רגעי האושר והכאב, הצחוק והבכי, הבלגן והסדר... באמת שאין לי תלונות או שאלות. אני יודעת שאני לא מבינה כלום, ואיזו טרוניה תוכל לעמוד בפני מי שכל מעשיו אך צדק ואמת?".

החזקתי בידה הקטנה, באמונה, והדמעות נושרות מאליהן... מייחלת שכל התפילות, הקבלות והתחנונים יעמדו לנו אך הפעם הזאת.

"אבא! אני יודעת שהכל לטובה נצחית. לא באנו לעולם לעשות פיקניק, אלא תיקון. ובכל אופן, אני מאמינה באמונה שלמה שאתה רופא כל בשר ומפליא לעשות, ובידיך נפש כל חי! וכלל אין זה משנה מה אומרים הרופאים... אין חיידק טורף בעולם שיכול עליך, אבא! ובאותה מהירות בה תקף את גופה הצנום והפגיע, הוא גם יכול להיעלם, ברצונך... וכעת, אני מבקשת את רחמיך הגדולים, לא כי מגיע לי, ולא כי יש באמתחתי זכויות, אלא משום שאתה חנון ורחום, ואתה אבא שלי, אבא שלה... שיכול ברגע זה ממש להפך הכל לטובה, לברכה ולשמחה!".

באותם רגעים חתמתי הסכם שבע"פ עם מי שהרפואה בידיו. "אתה מחזיר לי את בתי האהובה וחותם אותה ברגע זה ממש לחיים, ואני מרגע זה והלאה, עושה כל שביכולתי על מנת להחזיר אליך את בנותיך היקרות והאהובות!". מידה כנגד מידה.

ואז זה קרה. בתוך שעות ספורות כל התמונה השתנתה. הילדה החלה לחזור לעצמה, ביקשה לשתות, קמה ממיטת חוליה, וזאת לאחר שכבר הייתה מורדמת בבוקרו של יום. היא החלה לרקד במחלקה, לעיניהם המשתאות, ההמומות, של אנשי הצוות הרפואי.

"רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת-הַבְּרָכָה אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת ה' אלו-קיכם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה, אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל-מִצְו‍ֹת ה' אלו-קיכם וְסַרְתֶּם מִן-הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם" (דברים י"א).

ברגעי הניסיון יש לאדם שתי אפשרויות: לברך ולהתברך, או לקלל ולהתקלל, ח"ו. אולם מטרת הניסיונות הינה לפתח אצלו את שרירי האמונה. כשאנו זוכים להידבק בו יתברך בתמימות ובאהבה, ללא תנאים ובלי שאלות, אזי עשויים אנו לראות עין בעין – ש"ישועת ה' כהרף עין". שנזכה!